בס"ד.

הוא הושיט את ידו הימנית לכיוון ערימת קופסאות מתכת קטנות ולקח
אחת מהן. "נתחי טונה בהירה במים"- זרק מבט קצר אך מרוכז על
העטיפה. אחר כך בתנועת יד מהירה ועצבנית משך את טבעת המתכת על
המכסה ופתח את הקופסה. בלי להסתכל עיקם את המכסה למין כף מכוער
והתחיל לאכול. הטונה הייתה טעימה, אבל הוא לא שם לב לטעם בכלל,
כנראה מתוך הרגל או עצבים. "לעזאזל עם זה!", פתאום אמר בקול רם
עם צלילי כעס וייאוש וירק הצידה. "לעזאזל! אתה שומה, פוגל,
לעזאזל!!!", הוא פנה אל חייל בן כעשרים, לא יותר, שישב בפינה
ופירק את M-16 שלו. החייל היה רגוע, כנראה שקוע בגעגועיו אל
הבית. כמה רגעים לאחר ההתפרצות הזאת של חברו לחדר פתאום הפסיק
פוגל להתעסק בנשקו, אך לא הגיב וישב כעת די מבולבל. הוא הסתכל
מסביב בתוך הצריף, התעכב עם המבט על ערימת שימורים והמשיך
לסרוק את האווירה. החדר בו שניהם נמצאו ככל הנראה היה פעם
מטבח. סיר זרוק בפינה רחוקה, כיור ישן וחלוד עם שני צינורות
שיורדים ממנו ונעלמים מתחת לרצפת עץ. תנור גז מקולקל, תריסר
סכינים, שלוש צלחות אלומיניום. שולחן מכוסה מפה שהייתה פעם
לבנה ועם הזמן נהפכה לאפור עם כתמי שמן עליזים וקרעים רבים
באמצעה. פוגל המשיך בסריקתו, ומבטו נתקל בפרצוף של חברו- פרצוף
לא מגולח כבר שבוע וחצי בערך. בעל הפרצוף ישב על הרצפה ליד
השולחן ולעס טונה.
"אתה יודע", אמר פוגל בקול שקט, "בעברית הלילה של חג הפסח נקרא
גם "ליל השימורים". כזה מוזר. ליל השימורים, בדיוק כמו שימורי
טונה". "הלא-מגולח" הפנים את המשפט, והיה נראה שהוא מתלבט אם
להגיב לפוגל או לא. כעבור דקה בערך הוא סובב את פניו אל פוגל
ובלי לרכז עליו מבט שעל בטון אדיש: "מאיפה אתה יודע עברית?"
חייל צעיר הנהן, הזיז את הרובה המפורק שלו הצידה וענה בקול
מתלהב, כמעט ילדותי: "המשפחה. אנחנו יהודים. אני לא יודע עברית
ממש, רק כמה מילים. זה הכל מסבא שלי. הוא נולד בפולין. עבר את
השואה. וכל פסח אנחנו מתאספים כולנו ביחד, וסבא עושה את הסדר
וקורא בהגדה. אתה יודע מה זה "הגדה"?"- "הלא-מגולח" הניד בראשו
לחיוב ופוגל המשיך- "אז פשוט זכרתי את המילה "ליל השימורים".
מצחיק, הא?" "זה גורל", השיב "הלא-מגולח", "צחוק הגורל".
פוגל היה סמל ראשון. הוא התגייס ב-1989. הוא רצה לשרת בצבא, כי
שני הוריו השתתפו במלחמה עד 1944, ושם הם הכירו אחד את השני.
כשאביו שכב פצוע בבית חולים צבאי ואמו הייתה אחות. למען האמת
פוגל-הבן גם קיווה שבצבא הוא יפגוש את בת-זוגו. הוא לא היה
בטוח עד הסוף שזה מה שיקרה, אבל גם לא ראה סיבה לשכנע את עצמו
שכל זה ציפיות. הוא גדל על סיפורי מלחמה, ועכשיו, בתור סמ"ר
צעיר, תקוע בצריף הנדחה הזה, משועמם ומלא בגעגועים, הוא התלהב
רק ממחשבה שכמו עוד מאות חיילים משתתף במבצע סואץ. לפעמים פוגל
חשב מה הוא יספר להורים כשיחזור בעזרת השם הביתה לקליבלנד,
מדינת אוהאיו. ואיך יקבל סיכה מבריקה מידי המפקד, אם יצליח
להצטיין במשימה כלשהי פה.
אנחת ייאוש קטעה את חלומותיו של סמ"ר צעיר. "הלא-מגולח" קילל
ופתח עוד קופסת שימורים. תוכן הקופסה כנראה הגעיל אותו, אבל
מחוסר ברירה הוא התחיל לאכול אותו. "הלא-מגולח", ששמו לפי
התווית על חולצת מדים היה מארשל, היה בן 32 בדרגת סרן. בבית
חיכתה לו אישה ושני ילדים- אל בן 4 וג'יין בת שבעה חודשים.
המבצע הזה היה בהחלט לא ראשון בשבילו וכבר שבוע אחרי שהתגייס
למילואים התחיל להימאס עליו. גם כי קרטון סיגריות שהביא מהבית
נגמר לו יותר מדי מהר וגם כי מצב באזור היה לא יציב וכל רגע
יכול היה להיות רגע אחרון, אם המודיעין העיראקי יגלה משהו.
שמונה ימים לאחר שהגיע לבסיס הראשי, שובץ סרן מארשל יחד עם
סמ"ר פוגל, הצעיר המתלהב הזה, לאחת מנקודות התצפית באמצע שום
מקום. בתור פק"ל הביאו להם מהפיקוד ארגז סיגריות- לפחות משהו
ששימח את מארשל. המפקד אמר לפוגל שייקח מהמחסן ארגז עם המדבקה
האדומה של Marlboro... כמה מייל מזרחה יותר היה בסיס של כוחות
היבשה האמריקאניות ובמקרה חירום על מארשל ובן-זוגו היה להודיע
לבסיס ולעצור ולחסל את האויב הפולש. היום הוא תקוע בחור הזה,
עם שימורי טונה וסמ"ר מקליבלנד, למרות שלבנו אל יש את יום
הולדת הרביעי... בצריף הקטן הזה, שמואר מבפנים על ידי שני
פנסים צבאיים. ומבחוץ שמי סואץ: אור הירח החלש בענני סערת אבק
וחול.
...וארגז של Marlboro שפוגל לקח והביא לג'יפ שלהם היה זרוק
באמצע החדר מרוקן. וערימת קופסאות פח עם שימורי נתחי טונה
בהירה במים, שהיו בתוך הארגז עם המדבקה האדומה. ליל השימורים
בסואץ.