-...כולם הולכים לים. גם אני אוהבת ללכת לים. הריח של המים
המלוחים, השקט במקומות המרוחקים, החול החמים מתחת לאצבעות
והגלים המכים על החוף כאילו רוצים לספר לך סוד - את הסוד של ים
הלחישות.
אני אוהבת את הים, תמיד אהבתי אותו. הוא היה אחד המקומות
היחידים בעולם בהם יכולתי להרגיש שלמה. לא היה חסר לי כלום.
הייתי אני, והים קיבל אותי כמו שאני. הגלים השקטים והפרועים
שהכו על החוף סיפרו סיפור. תמיד ידעתי זאת. תמיד גם ניסתי
להקשיב להם.
זה קרה לפני מספר שנים. הלכתי על החוף ושמעתי לחישה חרישית.
"איימי..." הסתובבתי, ולא ראיתי דבר מסביבי. המשכתי ללכת. אבל
עם כל צעד שלי הייתי יותר ויותר בטוחה שמישהו לוחש את שמי.
"איימי..." זה לא הגיע ממקום מסוים, זה הגיע מכול מקום. זה היה
מסביבי וזה הקיף אותי מכול צד.
"תקשיבי לנו איימי..."
"מי זה?" שאלתי לאוויר הריק. אבל ידעתי טוב מאוד שאני לא אמצא
תשובה. ידעתי שמי שקורה לי היה בעצם הים. הוא רצה לספר לי את
הסוד שלו. הוא רצה שאני אקשיב לו, כי נמאס לו להכיל בתוכו את
כול הסודות האלה. הוא היה צריך שחרור.
הוא נתן לי את הכוח הכי חזק שיש - את כוח הידע! ידעתי הכל ועל
כולם. אם רציתי לדעת משהו, מיד היה הים מספר לי. הוא ידע הכל.
כול סודות היקום היו שמורים בו. הוא צפה בכל. הוא היה שם
כשהיצור הראשון זחל מתוכו אל היבשה והוא יהיה שם לצפות איך
האחרון יזחל חזרה. הוא יהיה שם תמיד.
כל אחד הולך לים. כול אחד הולך ומספר לו את הסודות שלו. כי כל
אחד צריך שחרור. כל אחד צריך להוציא את הלחצים שלו. אני היא
מוציאת הלחצים של הים. לי הוא מספר הכול!
למה אתם לא אמינים לי?! למה אתם לא נותנים לי ללכת לדבר איתו?
אתם לא מבינים? הוא זקוק לי!...-
-מקרה ממש קשה האיימי הזאת.- אמרו שני הרופאים שצפו באיימי
מאחורי הזכוכיתמראה. זה היה בית המשוגעים (או כמו שקראו לו -
מרפאה לחולי רוח) הממשלתי מספר 4, שכמובן, לא היה קיים.
-איימי, הכול יהיה בסדר. אמר הרופא דרך הזכוכית, למרות שידע
שהיא לא יכולה לשמוע. -ילדה מסכנה. תגידו בבקשה לים שבפעם הבאה
שיבחר את "משחררי הלחץ" שלו ביתר זהירות. אנחנו לא יכולים
להמשיך לכלוא כל אדם עשירי בעולם!-