היא תמיד הייתה חכמה. זאת יכלה לזכור. היא יכלה להרגיש את זה,
כאילו היה זה חלק ממנה. חכמת חיים, שנקנתה בשנות חייה
הארוכים.
בת כמה היא? 234, כך אמרו לה. צעירה מאוד בשביל רוב החיים
באזור.
שברי זיכרונות היו באים ומציפים אותה מרגע לרגע ואז נעלמים,
כאילו בכלל לא היו שם. היא הרגישה תסכול. חוסר הידיעה לדבר
עברה, הביא אותו להרגשה שגבלה בחוסר עונים. מה עושים מכאן?
הזיכרון יחזור בקרוב, כך טענו כולם. זה רק עניין של זמן עד
שהלם הטראומה יעבור. לא הרבה.
אבל הזמן עבר, ועבר, ועבר ושום דבר לא השתנה. הזיכרון סירב
לחזור אליה ולהביא לה את הרגשת השלמות בה כול כך חפצה.
הלן הרגישה כול כך מיואשת, שהיא הייתה מוכנה להשתמש בקסם בשביל
להחזיר את זיכרונה. אנחנו חלק מהקסם, נזף בה אביה בעדינות, אל
לנו להשתמש בו לטובתנו האישית. הזמן יביא את המרפא לכול.
אך איך הזמן יכול להיות כול כך אכזר, ולהשאיר אותו כך, חסרת
הדבר אותו רצתה מכול - הזיכרון שלה, העבר שלה שיכול לבנות את
ההווה והעתיד.
הלן יכלה לזכור את הרגשות. לא את הסיבות לרגשות, אלה אותם
עצמם. היא יכלה לחוש אהבה עמוקה למשהו, אך היא לא יכלה לזכור
למה. תחושת עצב עמוק מילאה אותה ברגעים מסוימים, אך הסיבה לכך
לא הייתה ברורה לה.
היא צריכה לחזור לחיים הרגילים שלה, זה יעזור לזיכרון שלה
לחזור. תביאו לה דברים מילדותה, דברים שיכולים לעורר את
הזיכרון המודחק. כך עשו. הביאו לה צעצועים שינים ובגדים שלה,
כשהייתי קטנה. הם הביאו תמונות והביאו סיפורים שהא כתבה, אך
הכול היה זר לה. שום דבר לא התאים. האם זה באמת היה שלה?