היא  אוהבת  לנסוע  באוטובוס.  לפעמים  זה  נעים  יותר, לפעמים
פחות, אבל  תמיד  יש  בזה  משהו  מרגיע, אפילו  מעניין.  אחרי
הכל  היא  חייבת  לאהוב  את  זה.  זאת  פעולה  יומיומית.
לעלות  לאוטובוס, להראות  לנהג  את  החופשי  חודשי  ולהתיישב
באחד  המושבים, לרוב  באזור  הקדמי.  היא  עולה  בד"כ  רק  על
קווי  11.  אין  מקום  בחיים  שלה  לאוטובוסים  אחרים, וגם  אם
מידי  פעם  היא  עולה  על  קו  20  הוא  חייב  להיות  בצבע
ורוד.
בכלל, יש  לה  המון  אמונות  טפלות, דברים  מטופשים  שהיא
המציאה  לעצמה  כדי  לקבל  איזשהי  מסגרת  בחיים.  גבולות, שאם
לא  תעמוד  בהם  היחס  הטוב  שלו  אליה  ישתנה.

באוטובוס  יש  כל  מיני  סוגים  של  אנשים.  היא  לא  בן  אדם
שאוהב  לשים  תוויות  אבל  הערסים  תמיד  יושבים  מאחורה
עושים  רעש, ומכל  צדדיה  תמיד  יש  "סבתות"  ו"דודות"
שמנמנות  שמדברות  על  הבן  של  זאת  ועל  הכלה  של  ההיא, על
המצב  (שלה, שלה, שלה, של  המדינה...).
פעם  אחת  היא  אפילו  שמעה  שיחה  של  שתי  נשים  המדברות  על
איזה  עניין  של  יחסי  מין  אסורים,  זה  היה  לה  קצת
מצחיק  לשמוע  שתי  נשים  שיכולות  להיות  סבתא  שלה  מדברות
על הומואים  וכל  מיני  מילים  שכתובות  רק  בשירותים
הציבוריים  בתחנה  המרכזית.

רק  כתליו  של  האוטובוס  יודעים  כמה  טוב  לה  איתו.  או
כמה  לא  טוב  לה  איתו...  כמה  היא  אוהבת  אותו, כמה  היא
משתוקקת  לרגעים  יפים  כמו  אלה  שהיו  להם  בסילבסטר.  היא
פוחדת  שזה  לא  יקרה  שוב  ומחליטה  לסלק  את  המחשבות  האלה
מראשה.
כמה  זמן  נשאר?  עד  פסח, עד  יוני, עד  נובמבר.  בנובמבר
הכל  יגמר, הוא  יתגייס  והיא  לא  תדבר  איתו  יותר.  לא,
אסור  לה!  היא  תדבר  איתו  על  זה.  היא  תגיד  לו  שהיא  לא
רואה  את  עצמה  כשהוא  לא  בחיים  שלה.  הוא  השגרה  שלה.
היא  כבר התרגלה  ב5  חודשים  האחרונים  לחשוב  עליו  כל  יום,
כל  היום...  כל  נשימה  שהיא  נושמת  קשורה  בו.  אבל  כמה???
כמה  אפשר  לחכות?

זה  לא  שאין  לה  אופציות  אחרות.  אבל  היא  באה  מאהבה...


שוב  היא  עולה  לאוטובוס.  המפלט  שלה.  המקלט  שלה.  ה15
דקות  בהם  היא  יכולה  להתנתק.  להסתכל  מבעד  לחלון, להיות
שקופה  ולחשוב  (אסור  לה!).  היא  מרגישה  ככה  גם  כשהיא
רוקדת, גם  כשהיא  שרה. השונה  הוא  שכשרוקדים  או  שרים, אסור
לחשוב, בגלל  זה  היא  אוהבת  את  זה.
היא  לא  ראתה  אותו  היום  בבי"ס.  הוא  שאל  אותה  אתמול  אם
היא  מגיעה, אבל  היום  הוא  לא  ישב  בחוץ  כרגיל.  בטח
נשאר  בכיתה...
יש  לה  פנטזיה  שיום  אחד  הוא  יעלה  לאוטובוס  שלה  יתיישב
לידה  יחבק  אותה  והנסיעה  שלהם  לא  תגמר.  כבר  יהיה  לילה,
הנהג  יעשה  את  המסלול  האחרון  לאותו  יום  אבל  הם  ישארו
לשבת.  רק  בתחנה  האחרונה  הם  ירדו, יעלו  אליה  הביתה,
עדיין  מחובקים.

היא  כבר  למדה  להכיר  את  הנהגים  של  קו  11  אבל  יש  משהו
שמשותף  לכל  הנהגים  ובכלל  לכל  האנשים  שראו  אותה  אי
פעם.  כולם  מסתכלים  עליה  ברעבתנות.  כל  מי  שראה  אותה
אמר  עליה  שהיא  מדהימה.  ההתנהגות, המראה  החיצוני, התכונות,
הכישורים, החכמה  שבהם  התברכה...  זה  ככה  מאז  שהיא  קטנה
והיא  פיתחה  לעצמה  דרך  משלה  להתמודד  עם  הערות, טובות
יותר  או  פחות.

היא  לא  בן  אדם  של  המולה.  בכלל, מתחילת  השנה  יצאה  בערב
שישי  רק  פעם  אחת, וגם  זה  כדי  לחגוג  את  תחילת
התנדבותה  במד"א.  חבל  שאין  אוטובוסים  בסוף  השבוע.
לפעמים, כשיש  לה  שטר  של  מאה שקלים  ביד, היא  מתפתה  לתפוס
אוטובוס  לאילת  ורק  לחשוב  (אסור, אסור, אסור  לה!)  4
שעות  רצופות.
כשהיא  תהיה  גדולה  היא לא  תהיה  נהגת  אוטובוס, היא  לא
אוהבת  את  זה.  אחרי  הכל, היא  באה  מאהבה...