זה היה בחופש הגדול לפני כמה שנים, אני לא ממש זוכרת את זה
בבירור, הכל אצלי מופנם בצורה מעוותת. בצורה לא בריאה. זה היה
בדרך לקריית ארבע, עצרנו שם, אני חושבת שזה היה בירושלים,
בטענה שאתה צריך להחזיר כמה דברים הביתה. אני לא זוכרת שעשית
משהו מיוחד. ישבת על הכיסא ואמרת לי לבוא לשבת עלייך, מכאן
והלאה אני לא זוכרת דבר.
אני לא רוצה לזכור, אבל לאט לאט הכל חוזר אליי. היום, כמה שנים
אחרי אותו אירוע, הכל חוזר אליי. ואני רק רוצה לשכוח, לא רוצה
לזכור, לא רוצה להיזכר. דברים כאלה קורעים ממך חתיכה. אבל אני
חזקה, אני מתגברת. אני לא אשבר. ועדיין אני קמה כל לילה מכוסה
בזיעה קרה, בודקת שאתה לא שם. מקווה שכל זה היה רק חלום.
אתה לא היית היחיד, אחרייך זה שוב חזר על עצמו, זה מסוג הדברים
שאני אומרת לעצמי: "לי זה לא יקרה", אבל זה קרה. פעמיים. למה
לי זה קרה פעמיים? איך אני יכולה לעבור על זה? איך אני חיה עם
הגועל העצמי הזה כלפיי?
אני פשוט חיה מיום ליום, משעה לשעה, מנסה לא להיזכר, מנסה לא
לחשוב על העבר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.