"די! אני כבר לא יכול עם זה יותר!"
"תרגע...תרגע, בסוף הכל יהיה בסדר"
"איזה סוף? איזה סוף? על מה אתה מדבר? אוי אלוהים, למה הם
עושים לי את זה?!"
"תקשיב, אני יודע שהם צוחקים עליך כל היום, אבל פשוט תתעלם
מהם"
"אני לא יכול להתעלם מהם, הם כל החברים שיש לי. ולפעמים אני
אפילו מתחיל להאמין להם. בגללם אני מרגיש חריג. אני מרגיש
רע."
"אני לא אשקר לך, שנינו יודעים שאתה חריג. אבל אל תרגיש רע"
"איך אתה רוצה שאני לא ארגיש רע? כל החארות האלה. גם כן,
חושבים שהם המלאכים הכי קדושים בעולם, סתם בני זונות"
"שלא יעבדו עליך. בשבילי אתה תמיד תהיה מלאך, ותדע שמה שאני
חושב זה מה שנכון."
"הם כל כך מעצבנים אותי שאני רוצה להרוג מישהו. אני כבר לא
יכול להמשיך אני אומר לך. אני רוצה לעזוב"
"די, אל תדבר שטויות. אתה לא עוזב. אתה רוצה שאני אדבר איתם?"
"אתה? בחיים לא! זה יהיה כזה פאדיחות, הם רק יציקו לי יותר
אחרי זה. אתה יודע שהם גם צוחקים על איך שאני מתלבש?"
"אתה צריך להתלבש איך שאתה חושב שמתאים להתלבש, ולא משנה מה הם
אומרים."
"טוב די, נמאס לי כבר להתבכיין לך, אני עף מפה. איפה שמתי את
החרמש שלי?"