אני כל כך שונאת לקום כל בוקר כשקרני השמש מסנוורות את עיניי,
ומאירות את כל חדרי החשוך, אני שונאת את זה, אני שונאת את
האור. רק את החושך אני אוהבת, הוא כל כך שקט ושלו, מרגיע כל
כך, בחושך אף אחד לא יכול להתעלל בי. כי בחושך אני תמיד לבד.
בוכה.
ובבוקר, בבוקר יש את האור השמח והנוראי הזה שאני כל כך שונאת,
וצריך שוב לקום לבית ספר, זה הכי נוראי, שוב לעבור במסדרון
הנוראי הזה שלא נגמר, שבו כולם נועצים בי את מבטיהם המלגלגים,
ושוב הם צוחקים, שוב מתעללים ומציקים.
אני מסתכלת עליהם, ככה בעיניים הרעות שלהם, והם כל כך נהנים,
נהנים מהסבל שלי. מהעצב שלי.
באותו הבוקר כשהגעתי לבית הספר רוב השיעורים כבר התחילו ורוב
הילדים כבר היו בתוך הכיתות, שנאתי את בית הספר הזה כל כך,
וכנראה שגם הוא שנא אותי, אני בטוחה בזה, כי הוא כל כך התאכזר
אלי, אבל זה בסדר, אני כבר רגילה, ברור, אחרי חמש שנים איך
אפשר שלא.
כשנכנסתי לכיתה ופסעתי בין השולחנות אל השולחן שלי שהיה בסוף
הכיתה, הרגשתי את כל המבטים, היו גם צחוקים, והטיפשים האלה
חשבו שאני לא שומעת אותם. אולי אני מוזרה, אבל חירשת אני בטוח
לא, שמעתי אותם. שמעתי והפנמתי, כמו תמיד.
כשנשמע הצלצול להפסקה, שהיה כמו מציל בבריכה שהציל אותי כל יום
מטביעה במים קפואים, שדוקרים אותי כמו אלפי סכינים יום יום,
וגורמים לכאבים כל כך עזים, אבל לא בגוף הכאבים, אלא בנפש.
בלב.
יצאתי במהירות מהכיתה ורצתי במסדרון לכיוון החצר, ושמה הלכתי
לעץ שלי, לפינה שלי. תמיד הייתי יושבת שמה ושומעת את המוזיקה
שלי. רק שלי. וחושבת. פשוט יושבת וחושבת. חושבת ושותקת.
פתאום ראיתי על הדשא צל רחב ומאיים שכזה. לא הבנתי מי זה, אף
פעם אף אחד לא התקרב אלי בבית הספר. לפינה שלי. שהייתה רק
שלי.
הרמתי את מבטי למעלה, בקושי ראיתי את מי שעמד מולי, בגלל השמש
הזו שאני כל כך שונאת, היא שוב סינוורה אותי עם קרניה. למרות
שהיה קשה לראות זהיתי את מי שעמד מולי, זה היה עידן, הבן הכי
נחשב מהשנה השמינית. זה שהכי הציק. הכי צחק. הכי אימלל. מה הוא
רצה ממני? מה הוא בא אלי? לפינה שלי. הם אף פעם לא מתקרבים. הם
פוחדים להתקרב. הם טיפשים ועלובים כל כך.
עידן ראה שהשמש מסנוורת אותי ומקשה עלי להביט בו, אז הוא
התכופף, חמוד הא?
הוא הסתכל אל תוך עיניי עם עיניו הירוקות והכל כך יפות, הוא
היה כל כך יפה.
פחדתי ממנו, חשבתי שהוא בא להציק לי קצת. אבל הוא היה לבד. ולא
הציק, זה היה מוזר. הוא שאל בקול חמוד " מה את שומעת?"
נרתעתי אחורה בפחד, ניסיתי להיצמד כמה שיותר לעץ, בתקווה שיבלע
אותי. יעלים אותי. הוא התקרב אלי ונגע בידי בעדינות. ואמר, "אל
תפחדי, אני לא אעשה לך כלום". נרגעתי מעט, והייתי בהלם. הוא לא
מאמלל. לא צוחק. ולא עושה כלום. סתם מדבר.
דיברנו קצת, החיתי שקטה ואדישה כלפיו, אבל זה לא מנע ממנו
להיות כל כך חמוד. הוא לא הפסיק להביט אל תוך עייני. אחרי עשר
דקות שדיברנו, סתם על המבחן במתמטיקה, על המוזיקה שלי, על
המוזיקה שלו. ואז הגיע רגע של שקט. דממה מעיקה כזו, אבל היא
נגמרה מהר, עידן כמובן שבר אותה, ואמר בקול רך ושקט, " יש לך
עיניים מדהימות, חבל שכל הכחול נעלם מהן". שתקתי, וחשבתי
לעצמי, אחרי כל הסבל הזה למה אתה מצפה? שהם ישארו כחולות, יפות
ושמחות?!
הוא ראה שאני שותקת, אז הוא אמר שוב בקול רך, " את לא חייבת
להגיב" וחייך, חיוך כל כך מקסים, לא אותו חיוך אכזרי שראיתי כל
בוקר במשך חמש השנים האחרונות.
ככה כמעט כל יום במשך בערך חודש, אולי יותר, אולי פחות, לא
ספרתי, היינו מדברים כמעט כל יום, הוא היה בא אלי מדי פעם.לעץ
שלי. לפינה שלי. רק שלי. יום אחד בשעה שהוא סיפר לי על סרט טוב
שהוא ראה בשישי פתאום הוא שאל " בא לך להיפגש מתישהו? אני ממש
חושב שאנחנו צריכים להיפגש". הוא אמר וחייך. חייכתי אליו
בחזרה. בפעם הראשונה מזה חמש שנים, חייכתי. חיוך קטן וביישן,
אבל חייכתי. עידן היה מרוצה, ראיתי את זה על הפנים שלו, היה לו
חיוך מרוצה שכזה. "אני מבין שהחיוך אומר שכן" הוא אמר והמשיך
לחייך. לא הבנתי אם זאת הייתה שאלה או מסקנה. אמרתי שאני לא
רוצה, אבל הוא ניסה לשכנע, ניסה והצליח.
אמרתי לו שיבוא אלי אחרי הצהריים ככה, למרות שלא רציתי, בכלל
לא רציתי. לא רציתי שהוא יראה את העצב שבו אני חייה, את הבית
שלי, שכל כך לא אהבתי, אף פעם לא רציתי שיבואו אלי, למרות שלא
היה ממש מי שיבוא, אבל בכל זאת, לא רציתי שיראו איפה אני חייה,
כי זה משהו ששייך רק לי, זה שלי. רק שלי.
בכל אופן, הסכמתי בסוף, לא יכלתי שלא, וזה לא שהוא הכריח אותי
או משהו, פשוט לא עמדתי בזה. ואחרי הכל, מה כבר יקרה? כלום.
סתם נדבר רגיל כמו בכל הפסקה.
כשנגרמה ההפסקה הוא נפרד ממני בנשיקה נעימה כזו על הלחי,
שהשאירה בי חלומות מתוקים על מה שיקרה, או לא יקרה כשהוא יבוא
אלי.

כששמעתי בחמש וחצי דפיקה על הדלת ידעתי שזה עידן, והתחלתי
לרעוד. פתחתי את הדלת והובלתי אותו לחדרי. "חדר יפה יש לך" הוא
אמר, אבל ידעתי שהוא לא מתכוון לזה באמת. אלא סתם אומר מתוך
נימוס. הוא התיישב על הפוף השחור שלי, ובחן את הגיטרה שלי.
"גיטרה יפה, באמת" , הפעם ידעתי שהוא באמת מתכוון לזה, וחייכתי
אליו. הוא הסתכל עלי כמה דקות, ואני עליו במבט ביישן כזה,
שבאותו  זמן מרוב מבוכה הסתכל יותר על הרצפה מאשר על עידן. הוא
הניח את הגיטרה על השטיח, והתיישב לידי על המיטה. הוא ליטף את
פניי, את שיערי, זה היה נעים, היו לו ידיים נעימות ומפנקות
כאלה. הוא קירב את שפתיו אל שפתיי והעניק לי את הנשיקה הראשונה
שלי שהיתי מתוקה כל כך. הוא נשק לי ארוכות והשכיב אותי על
המיטה, ונשכב מעלי. הוא התחיל לפתוח את כפתוריי חולצתי השחורה,
ולאט לאט מצאתי את עצמי ללא בגדים. מה שקרה אח"כ אפשר כבר
לנחש.
אח"כ הוא הלך. ואני נרדמתי עד הבוקר למחרת.
שהגעתי בבוקר אחרי לבית הספר הסתכלתי עליו במבט מתחנן לחיבוק,
לנשיקה. אבל הוא לא הסתכל. הוא התעלם לגמרי, באותו יום, ובמשך
שאר השנה. עד שנגמרה השנה. והוא לא חזר. הוא התגייס ולא חזר.
ואני חזרתי לעץ שלי. לפינה שלי. רק שלי.