בלילה ההוא, היא ידעה. סופית.
אין יותר טעם להכחיש, הבינה. "טיפשה!", צעק עליה הקול הפנימי,
שמעולם לא חשבה שיש לה, "דברים כאלה לא חולפים כך סתם, כי
רוצים, תפסיקי לשקר לעצמך, את היחידה שעוד מאמינה.."
היא לא ידעה מה לחשוב, מה להרגיש, רק ידעה שכשהיא מסתכלת על
חבריה  רוקדים, היא בעצם מחפשת אותו. כשמצאה אותו רוקד עם
החתן, ידעה שליבה החסיר פעימה, ולא בגלל מאמץ הריקודים.
היא מכירה אותו מאז שעבר לגור באותה שכונה שהיא גרה בה מאז
שהיא זוכרת את עצמה. לאט לאט נוצרו להם מסגרות משותפות  והרבה
הזדמנויות לדבר ולהכיר לעומק. אז, היא לא הרגישה איך היא לא
שומרת על עצמה, ומרשה לעצמה להתאהב (שוב) אהבה חסרת סיכוי.
היא התעוררה כשהיה ממש מאוחר מדי. היא ידעה שהוא אוהב אחרת,
וכשהרגישה שזה מכאיב לה, הבינה, ולשווא ניסתה להתנער.
היא תפסה את עצמה חולמת עליו בהקיץ, עושה אלף ואחד דברים כדי
למצוא חן בעיניו- מבליטה את יתרונותיה ומסתירה את החסרונות,
מנסה לסדר מצבים בהם יהיו שניהם לבד ביחד.
היא שמה לב כמה הוא חכם ומבין בכל, איך הוא יודע להקשיב
ולהתבדח. על אף שהרגישה כמו שחקנית בטלנובלה ספרדית גרועה, היא
לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו.
עם הזמן הם התקרבו והיו לחברים הכי טובים שמדברים על הכל, אך
היא עדיין רצתה לשדרג את הקשר.
היא תמיד ניסתה להחניק, להעלים את הרגשות הגועשים שבה, להבין
שהם רק חברים, אך בכל פעם שהיה נדמה לה כי הצליחה, שוב התעוררה
בה האשליה.

יום אחד קבעה עם מיקה, חברה טובה, ללמוד יחד למתכונת באזרחות.
היא הגיעה בבוקר, ומצאה אותה עם חיוך גדול: "נחשי מה?"
"מה, את מתחתנת?!" , שאלה בעליזות.
"לא... אבל קרוב.."
"יש לך חבר! איך, מי, ספרי!"
מיקה סיפרה לה על איך היא וידיד קרוב שלה הלכו לטיול שגרתי
בים, והסתובבו שעות סביב הנושא של שדרוג חברותם, האם הקשר יכול
להתקדם צעד אחד קדימה. כשחזרו מן הים, כבר ידעו את התשובה,
והיו לחברים- חברים.
לאחר שהיא שמעה את סיפורה של מיקה, שוב נתעורר בה אותו זיק
תקווה ישן, על אף שכבר הכירה בעובדה שזה לעולם לא יקרה. מיקה
יעצה לה לדבר איתו, לא לשמור בבטן. היא חייבת את זה לו ולעצמה.
היא חששה שזה יפגע בקשר המצוין שלהם, אך מיקה לא הרשתה לה
לוותר: "את חייבת לדעת מה הוא מרגיש!"
למתכונת באזרחות הן כבר לא למדו באותו יום..

כבר באוטובוס חזרה ממיקה התקשרה אליו. הם קבעו לדבר באותו
לילה, להיפגש בקרן הרחוב וללכת אחרי הרגליים (הוא) והלב
(היא).

להפתעתה, הוא דייק. בהתחלה דיברו על מיני זוטות, היא לא ידעה
כיצד לגשת לעניין. פתאום רמז שעליו לחזור הביתה מוקדם, והיא
ביקשה שיתיישבו, והיא תשתדל לא להאריך.
אחרי דקות, שנראו בעיניה כנצח, של בהייה משותפת בשמים, היא
נשמה עמוק.
"נראה לך שאנחנו יכולים להיות יותר מסתם חברים?", שאלה.
שתיקה. היא ידעה שהוא חושב על דרך להתחמק מן השאלה, אך החליטה
לא לוותר. "טוב", אמר, לאחר שהבין את גודל השאלה, "דוגרי, אני
חושב ש.. לא".
נאנחה. ראשה היה מרוקן, וליבה האיץ את קצב פעימותיו. היא
המשיכה לבהות בכוכבים והשתדלה להירגע.
-"על מה את חושבת?" שאל פתאום.
- "על הכרית שלי, שתירטב הלילה.." ענתה בציניות אופיינית, כדי
לא להסגיר את מה שחשה באמת.
- " אני שווה לך לבכות?!" שאל בפליאה.
היא רצתה להגיד, לצעוק, שכן, אך במקום זאת קמה והחלה ללכת. הוא
קם והלך בעקבותיה. הוא אמר לה שלאחר שנדחה ע"י מישהי בעבר,
הרגיש שחוץ מכאב הלב, אין לו סיבה להיות איתה אם היא לא רוצה
בו, ושהוא מקווה שהיא לא מרגישה כך.
"אני לא יודעת", השיבה. "לא יודעת מה אני מרגישה".
כשסוף סוף הגיעה הביתה, אחרי שעה ארוכה בה הלכו ודיברו לאט,
ניסו להחזיר הכל לקדמותו, החליטה שלא תיזום משהו מיוחד בקשר
ליחסים שלהם, תיתן לעניינים לזרום מאליהם. "לאט לאט הקשר
ידעך", חשבה בצער, הוא היה אחד האנשים הבודדים שיכלה לדבר איתם
ולהקשיב להם על כל נושא.
בניגוד למחשבות הצער שלה, הקשר ביניהם דווקא התחזק, אך הם
מעולם לא דיברו שוב על השיחה ההיא, על אף שהנושא בער על
לשונה.
הם נסעו יחד לחתונה בלילה ההוא, והיא כבר חשבה שהרגשות שלה
כלפיו הם רגשות של חברות עמוקה ולא של אהבה.
אבל אז, כשחשה שוב את הרעד המוכר בלב, ידעה שאין לאן לברוח.
היא החליטה לשחרר את הלחץ שהצטבר בה על ידי כתיבת סיפור.
כשסיימה, קראה את מה שכתבה. הכל היה שם: היצג, הסתבכות, שיא,
אבל לסיפור הקצר שלה, היה חסר מרכיב אחד, התרה.