בוקר רואה מביטים כאן סביב,
הולכים ילדי השכנים.
ואני שלא אראה את מבטם,
אסתכל רק עליהם,
לא אבין ולא אדע מדוע,
כך
הם מרגישים,
הולכים להם כל-כך
כל-כך מבויישים.

והרי הם רק ילדים,
ילדים שצריכים לחיות בסך הכל,
הם ילדים.
ילדים של אהבה,
ילדים של החיים.
שרוצים רק טיפה טיפה של אהבה והקשבה.
והם צריכים אותך, מחפשים בכל פינה.

ובכל בוקר
אמשיך לי כך ללכת,
כאילו לא פה, כאילו כלום,
כאילו אין מחר.
והם ימשיכו לקוות,
והם ימשיכו לצפות,
לעד.

ואני כאילו לא הייתי כאן,
לא,לא הייתי כאן.
ולמרות,שהייתי יכולה לעזור,להקשיב ולחבוק,
אני העדפתי,
כן, אני העדפתי,
לשתוק.