באותו הלילה היא הגיעה ליובל בשעת לילה מאוחרת כשהוריו נסעו
לסבתו. כרגיל לאחר שיחה קצרה הם מיד עברו לנשיקה ארוכה ומלאת
תשוקה. היא אהבה אותו נורא ונמלאה הנאה מכך.
פתאום היא הרגישה את ידיו נעות מהר מדי למקום אסור מדי. "די!
תפסיק יובל! אני לא רוצה עכשיו!"
הוא החמיץ פנים אך לא הפסיק מפעולותיו ואמר "אז מתי את כן
רוצה?! נמאס לי. את משגעת אותי, את מטרפת אותי ואני רוצה אותך
עכשיו!!!"
"לא יובל!" היא צעקה "אני לא רוצה, אתה לא שומע?!" יובל התנער
קמעה קם מהמיטה שלו עליה ישבו. השתיקה שלהם חנקה אותה והיא
אמרה: "אתה לא כועס עליי,נכון...?" "לא, אין לי שום סיבה
לכעוס. למה שאני אכעס אם החברה שלי לא נמשכת אליי?" " יובל אני
כן נמשכת אלייך אבל זה לא קשור. אני פשוט עדיין לא מוכנה."
"נמאס לי מזה. נראה לי שאת פשוט לא אוהבת אותי יותר.אני חושב
שהגיע הזמן שתחליטי-או שאנחנו עושים את זה או שאנחנו לא מתראים
יותר".
היא שתקה והוא ענה בחיוך "חשבתי כך. תרגעי,אל תהיי כל כך
לחוצה. תראי יהיה טוב".
היא שכבה ללא תזוזה כשרק נטיפי קריסטל זולגים על פניה הלבנות
כשלג וקולות ההתנשפות של יובל מצמררים את גופה.
למחרת, היא ישבה מכורבלת בתוך עצמה על מיטתה בשעת דימדומים
מאוחרת, שוב שומעת את השיר שלה ומביטה בעצמה במראת כיס קטנה.
פתאום הילה, החברה הכי טובה שלה, נכנסה לחדר ולאחר שיחת "מה
נשמע" קצרה היא אמרה "אני ממש לא מבינה למה את שומעת את הלהקה
הנוראית הזאת?! את מקשיבה בכלל לפעמים למילים? מה זאת אומרת
תאנוס אותי?! כאילו שמישהו יכול בכלל לרצות שיאנסו אותו..."
פתאום הבחינה הילה שהמראה התנפצה לה על הרצפה לרסיסים כה קטנים
שנדמה היה שהן כמו דמעות הקריסטל העדינות של דנה.
