אחרי משהו כמו שמונה וחצי שעות טיסה אני מוצא את עצמי בתחנת
הרכבת המרכזית בבומביי. זרם האנשים הבלתי פוסק סוחף אותי עימו
מקצה לקצה. קופצים מרכבת אחת ורצים אל הרכבת השנייה כמו היו
אחוזים דיבוק. צעקות לכל עבר, ריח בלתי מוגדר, אבל ללא ספק
מסריח, עומד באוויר הלח, הדביק, החם עד מוות.
לפני שעליתי למטוס פגשתי בכל החיים שלי אולי 1000 אנשים, מהם
הכרתי הרבה פחות. אבל כל אחד שהכרתי היה לו סיפור חיים, שחבל
על הזמן. בתחנת הרכבת נמצאים עכשיו קרוב לחצי מיליון הודים
לדעתי. חצי מיליון! בבומביי, ככה שמעתי מאחד שטס איתי לכאן, יש
משהו כמו 60 מיליון תושבים. 60 מיליון! זה אומר 60 מיליון
סיפורי חיים, שחבל על הזמן. כל אחד יותר מעניין מהשני. כל אחד
מהם יכול לשבת עם פסיכולוג במשך שנים ולנתח את האישיות שלו.
ראשי סחרחר, אני מרגיש בחילה. אין לי מושג איפה השירותים אבל
עושה רושם שזה בכל מקום, הנה ילדה קטנה משתינה ליד הפסים. הנה
איש מבוגר יורק מוחטה אדומה וצמיגה ליד רגל שמאל שלי... אני
מקיא. אף אחד לא הסתכל אפילו. זה כנראה מקובל פה. קופץ עם הזרם
על אחת הרכבות, אי אפשר לזוז בפנים. כשחשבתי על הרכבות בשואה
דמיינתי אותן ככה. הנוסעים נצמדים לסורגים שעל החלונות מוציאים
ידיים ואפים החוצה בכדי לנשום. ולכל אחד מהם סיבה מיוחדת מאוד
לנסוע ברכבת הזאת, ומקום שאליו הוא רוצה או צריך להגיע, מישהו
שמחכה לו... לי אין סיבה ובטח שאף אחד לא מחכה לי שם - בפונה,
אחד הנוסעים אמר לי שלשם הרכבת מגיעה. זה איפשהו בדרך לגואה,
אז החלטתי שהכיוון הכללי מוצלח.
לפני חודשיים הסתכלתי ב-CNN, זה קורה לי לפעמים, יש איזה פיגוע
ואני רוצה לראות מה העולם חושב... איך CNN הפך להיות העולם אני
לא ממש יודע. באמת היה BREAKING NEWS ושידרו תמונות מהפיגוע
ואמרו שנהרגו שני ישראלים ונפצעו עוד עשרה. היה שידור ארוך,
בערך שעה. למטה בתחתית המסך רצים עדכונים נוספים מהעולם... 200
הרוגים בתאונת רכבת בהודו... 150 נטבחו באפריקה... משום מה
נראה לי שחשוב יותר להיהרג בתור ישראלי מאשר בתור הודי או
אפריקאי. כנראה שהם זניחים יותר.
אני לא חשבתי על עצמי מעולם כעל זניח, תמיד הרגשתי שאני יחודי
וחשוב. אוקיי, אני לא ישו ולא אריסטו. אבל עדיין חשוב... לעמוד
ברכבת ההודית בדרך מבומביי לפונה גרמה לי לחשוב ככה בפעם
הראשונה. בכלל כל הטיולים האלה בעולם, כל כך הרבה אנשים יש בכל
מקום, בשביל מה זה טוב? למה הם נמצאים שם? למי הם חשובים? מחר
ימותו מיליון הודים, מישהו ירגיש? הרי ישארו עוד מיליארד
כמוהם... אני משתדל לא לחשוב על זה יותר. המחשבות האלה ביחד עם
הרצון לחיות, לא מסתדרות. אולי לא נועדנו לחשוב על זה. אולי...
אחרת לא היינו חיים.