פעם היה ילד, נקרא לו עידו שהיה עושה תמיד רק מה שהוא רוצה.
למשל אם הוא היה יוצא עם חברים שלו לאן שהוא, ופתאום הוא היה
מחליט שבא לו ללכת, אז הוא פשוט היה הולך, נעלם והוא היה נהנה
מזה שכולם מחפשים אותו.
או לדוגמה, אם הוא היה רב עם חברה שלו ופתאום היה מתחשק לו
להגיד לה משהו ממש מגעיל כמו "תעופי מכאן, תראי איזה עלובה את
שאת נשארת, את בן אדם חלש" אז הוא פשוט היה אומר ולא היה לו
אכפת שהוא מרסק את הביטחון העצמי שלה, זה היה נותן לו הרגשה
שהוא מלך העולם.
ככל שעבר הזמן עידו התחיל לאהוב מאד את העובדה שהוא עושה תמיד
מה שהוא רוצה, ואת העובדה שזה מעצבן אנשים, כך שבמקום לעשות את
מה שהוא רצה הוא התחיל לעשות תמיד ההפך ממה שאומרים לו. הוא
פשוט אהב לראות איך כולם נדהמים.
יום אחד הלך עידו עם חברים שלו לאגם, היתה בחוץ סופה והאגם היה
קפוא. פתאום החליט עידו לחצות את הנהר, זה לא מה שהוא באמת רצה
לעשות, אבל הוא היה בטוח שההחלטה שלו תעורר התנגדות בקרב
החבירם שלו ותרכז את תשומת הלב סביבו.
לכן כשכול החברים שלו צעקו לו לחזור, הוא כבר היה באיזה סוג של
טירוף, וכשהקרח התחיל להיסדק מתחתיו, והוא הרגיש את המים
הקפואים חודרים אל תוך בגדיו, הוא אפילו לא ניסה להאבק...
וכשהוא עף למעלה והביט אל האדמה לראות איך כולם מתאבלים הוא
היה מאד מרוצה
כי הוא עושה תמיד
רק
מה שהוא רוצה...