ראיתי אותה לראשונה בקפה מתחת למשרד שלי, היא ישבה שם עם דמעות
בעניים. שאלתי אותה למה היא בוכה , אבל היא רק הרכינה את ראשה
ולא ענתה, ענייה אמרו את הכל, אז לקחתי אותה אלי למשרד. כולם
אמרו לי שאני לא צריך אותה, אחת שמחפשת אוכל בלילות מסתובבת
חסרת בית, הם אמרו שאם אני מחפש בת זוג לחיים עדיף שאני ימצא
משהיא נורמלית, אבל אני התאהבתי בה ממבט ראשון, בעצב שלה,
בעניים האלה. היא לא דיברה, כנראה שכואב לה מידי. נתתי לה משהו
לאכול, והיא גמרה הכל, ברור, רואים עליה שלא אכלה ארוחה
נורמלית שבועות .בבית היא כבר הרגישה הרבה יותר טוב, אבל עדיין
לא דברה. מעניין מאיפה היא, ואיך היא הגיעה לרחוב. כל כך יפה,
יושבת על הריצפה וצופה בטלויזיה כאילו לא ראתה דבר כזה מעולם.
לאחר שבועים שהיא אצלי עדיין לא אמרה מילה, רק חלקי מילים,
כאילו שרוצה להגיד הרבה אך לא יכולה. ואיך זה שההורים שלה לא
מחפשים אותה, אולי הם נטשו אותה? אולי היא ברחה מהם?
אישתי חזרה מפריז, קפאה למראה של זרה בביתה ולקחה אותי לצד.
"מה אתה מכניס פה חתולות מהרחוב !?"