חופש. אני רואה אותו מולי, נקודה של אור בוהק, של חיים, של
אדרנלין זורם בדם. של הידיעה, עם כל הטוב והרע שבה, שאני אדון
לעצמי, שאני יכולה לעשות כרצוני בחיי, שאני יכולה לבחור את
הבחירות שלי וללכת על- פי הן. הידיעה שאני בוגרת מספיק,
שסומכים עלי, שיש עולם שלם של אפשרויות לפני וכל שעלי לעשות זה
לבחור.
אך לא.
צל ענק חוסם את נקודת האור מעיני, ידיים חזקות חוסמות את פי
ומובילות אותי, צווחת כילדה קטנה ומתפתלת כנחש, אל תוך כלוב צר
ומבודד, שסורגי ברזל לו, סורגים אשר מעלים חלודה עם השנים
החולפות בשבי, חלודה שפוצעת את עורי ומגירה דם מגופי. סורגים
עבים, שהיו לעולם אחד מהדברים שהבדילו אותי מן האחרים ושיותירו
צלקות נצחיות על בשרי שלא ייעלמו לעולם. ופה, פה שנשק לי
בהיותי מפוחדת, שגידל אותי במילים רכות שנקלטו לאוזניי מרגע
שגופי ונפשי באו לעולם, פה שעתה צועק מילים איומות, מילים
שמנחיתות מהלומות צורבות על נפשי וגורמות לי לאבד את הרצון
לחיות.
ואני לעולם לא מוותרת. אני מנסה להשתחרר, בועטת בסורגים,
צועקת, מאיימת, מנסה למצוא חורים ורווחים מהם אני יכולה להוציא
את ידי ולגעת באור, בחופש המשכר, אף עם בקצות אצבעותיי בחלקיק
קטן שלו לשבריר שניה בודד, בלי שאיש ישים לב. אך בכל פעם שאני
מנסה להשתחרר אני נפצעת קשות, פצעים פתוחים שמענים אותי בשנתי
והופכים את ימי ולילותיי לטירוף ארוך ומתמשך, ואותו הפה ממשיך
לצעוק מילים איומות, על אופיי האנוכי, שאני אגואיסטית וחסרת
התחשבות וכל אשר אני רוצה זה לגעת באור בלי התחשבות באחרים,
האחראים על קיומי בעולם הזה. אך בשל האחרים, אפילו עם אלה
גידלו וחינכו אותי, עלי לעצור את חיי? האם פשעתי וחטאתי
נוראות, פשע שאין לו כפרה, בכך שרציתי בכל מאודי להיות
חופשייה?
ועתה, ייצור נוסף נכנס למערכה. ייצור ורוד, בוכה וחסר אונים
נכנס לכלובי, תלוי לחלוטי באותן ידיים כובלות אותי ללא הרף אך
גם לוטפות ברוך. האם בשל אותו ייצור עלי לוותר על החופש? אני
אוהבת בכל נפשי את אותו ייצור, אף שאני מכירה אותו ימים ספורים
בלבד, אך האם עליי לוותר למענו על חיי? התקווה לחופש, בוערת
ושורפת בעצמותיי, רק הולכת וגדלה מיום ליום.
                           

   
אני מוצאת לעצמי תירוצים. עוד שנה, עוד שנתיים. אני אלך לצבא,
אני אעזוב את הבית, אהיה סוף- סוף חופשייה, אשתחרר מהכלוב. אך
כיצד זה אפשרי, כאשר כל האמצעים לכך אסורים עלי? כיצד אוכל
לקבל את החופש, אם כל חלקיק קטן של תקווה נלקח ממני באכזריות?
אוכל באלימות לשבור את הסורגים, לחצות קווים אדומים, לירוק על
היד שתפסה אותי, אך אותה אהבה ארורה ופחד אשר נבנה בי מלידה
מונעים ממני זאת. איני יכולה למרוד ללא גבולות באנשים היחידים
שאני בטוחה כי יאהבו אותי לעולם, וכל צעד בדרך אל החופש פוגע
בשלמות גופו ונפשו של אותו ייצור קטן שתמיד רציתי כל כך, ועתה
נכנס לחיי. אני שבורה והרוסה ואין לי לאן ללכת, ואין מי
שיקשיב. הכלוב סוגר אותי אך אני עדיין פושעת, חוטאת
ואגואיסטית. ועתה, למען אותו ייצור קטן, אסור לי אפילו
לבכות...
אך התקווה לחופש לעולם לא תעלם.