New Stage - Go To Main Page

שלי לאור
/
המתת חסד

הצעד הנכון היה המתת חסד, אמנם זה עבר בצער רב ובדמעות אין
סוף. הרופאים לא רק שעזרו לי עם זה, אף עודדו אותי לכך, אמרו
לי שזה הצעד הכי טוב למצב של מבוי סתום. כשהזרקתי לו רעל, ידיי
רעדו, המחט כמעט נסוגה פעמים רבות ואף שלטה בעצבים של היד שלי
והתרחקה מהוריד אבל לא נכנעתי. בסוף הזרקתי את הרעל, ראיתי איך
המזרק מתרוקן לאיטו. כל הזמן עברו בי מחשבות שמא אולי אתחרט
אבל ידעתי במוחי שהגיע הזמן לשחרר ייסורים. לפתע כשראיתי את
הגופה ללא רוח חיים, עם מבט שלו על הפנים, ללא החיוורון והעצב,
ידעתי שעשיתי את הדבר הכי נכון. דממה שררה בחדר, אך לא הייתה
זו דממת מוות, אלא דממת חיים חדשים. קראתי לחברה קדישא ואפילו
הם עודדו את המתת החסד הזו. האמת, פחדתי שהם יתלוננו עליי
ויאשימו אותי ברצח, אבל לא. הם הסכימו איתי שבעצם לא רצחתי אף
אחד כי לא היו אלו חיים אלא החייאה מלאכותית למשהו שמת מזמן.
בזה הרגע חזרתי מבית הקברות הגדול ביותר בעולם. צריך לעבור
שבילי חצץ ארוכים, ולטפס על גדרות תייל, וזה עוד לפני מבוך של
שדה מוקשים. אבל כשסוף סוף הגעתי לשם, נגעתי בשלווה. הרגשתי
שעשיתי צעד נכון.

היה לי חשוב להשליך לקבר סמלים שקשורים במת, אז זרקתי את כל
מכתבי האהבה והשירים שכתבתי לסער והשלכתי את כל הרגשות שהיו לי
אליו, שהתולעים יאכלו עד ריק, גם כך הם לא היו לתועלת רבה, אם
כי רק נזק הם הסבו.

"הקורבן" היה החזן המסכן שבא לערוך טקס מסורתי סטנדרטי, החלטתי
שאני עושה הלוויה כלבבי, וביקשתי מהחזן לא להקריא שירי אבל
ונתתי לו PLAY LIST של שירים שבאמת מתאימים להלוויה זו: אז הוא
שיחק אותה די.ג'יי לרגע וניגן שירי אווירה כגון: "פנים אל מול
פנים" של יהודה פוליקר, וכן את
I WILL SURVIVE המפורסם. וכך שבסוף ההלוויה הרגשתי שבאמת עשיתי
חסד עם הקבורה הזו.

כשעזבתי את בית הקברות, דבר שלא קל לכשעצמו, עם כל המפלסים שיש
לעבור. שדה תעופה זה ג'וק לעומת בית הקברות הזה. היו שם הרבה
אנשים שבאו לקבור את יקיריהם, חלקם השתטחו על הקברים, חלקם
הביעו ביזיון מכוון, לא שפטתי אף אחד, כל אחד והתאבלותו.

סעדתי שנים רבות את מיטתו של זה שעתה קברתי, האכלתי אותו בכפית
של כסף, החזקתי את היד ברגעים הקשים אך אפילו פידבק או תודה לא
קיבלתי. ובכל זאת, המשכתי להעניק אהבה למישהו שלא העניק מאומה
בתמורה. אך איני מרירה, הייתי רוצה לחשוב שאהבתי לא הייתה
לשווא.

ישבתי שבעה לבדי בביתי, ביקשתי שלא יבואו לבקרני, הייתי צריכה
את הזמן להתרגל להתנתקות. לפתע חשבתי לעצמי: 'על אילו תולעים
אני מדברת, אין תולעים בבית קברות שכזה, הרי איזה גוף
פיזיולוגי יש לרגשות, שכן הרגשות הללו לא קבורים מתחת לאדמה,
אלא מתחת לנשמה'.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/2/03 5:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שלי לאור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה