"אלימות היא לא פיתרון לכלום" אמרה שמחה, המחנכת הזעופה שלי
בכיתה ח' 3 בחטיבת הביניים "עין הקורא" איי שם במרכז ראשון
לציון. המראה שלה עצמו היה אלים משהו, הרבה שומן ויותר מכך,
הרבה שערות. אני חושב שתמי, הילדה שישבה לידי בכיתה, הבחינה
בדמעה שזלגה מעיניי כאשר דיברה המורה על נושא האלימות. "אם לא
תספר זה לא יגמר" אמרה שמחה, והזכירה לי כמה אני אדיוט. תמי
הייתה גם החברה הכי טובה שלי, וגם שכנה שלי, ככה שזה לא הפתיע
אותה שהגבתי באופן קשה לנושא, היא הייתה רגילה לצעקות של החיה
ההוא שנקרא אבא שלי, ולרעש של החגורה האימתנית שלו בגללה פחדתי
לחזור הבייתה כל יום. תמי גם ראתה פעם את הסימנים הכחולים שעל
הידיים שלי, שהסבירו לה למה אני הולך עם סוודרים באמצע
אוגוסט.

יום אחד במפתיע, תמי ניגשת אליי, ופשוט ביקשה מימני לדעת למה
אני נותן לזה להמשיך. "נותן למה?" שאלתי, כאילו שאינני יודע על
מה היא מדברת, "המכות האלה" היא אמרה בקול עצוב, "זה חייב
להפסק". באותו הרגע לקחתי את שתי הרגליים שלי וברחתי מהמקום.
במחשבה שלאחר מעשה, אני יודע שתמי רק ניסתה לעזור לי ואפילו
יכלה להצליח בכך. באותו היום קניתי את הסכין קומנדו שכל כך
חלמתי לקנות, ושחסכתי בשבילה לא פחות מ250 שקלים במשך כמעט
שנה. זה היה יום שמח, אולי יום שמח מידיי.

הסכין עם הזמן נהפכה לאהבה שלי, הרי חברים לא ממש היו לי, שלא
נדבר על חברה. נהנתי לחתוך ולעצב איתה דברים, לנקות ולהבריק
אותה, ולטפח אותה ככל שביכולתי.

"אלימות היא לא פיתרון לכלום" אמר לי החוקר פרידמן במשטרת
ראשון לציון ברחוב ז'בוטינסקי 110, "סכין אפשר לקנות עוד אחת"
הוא אמר בקול קר, "אבא, כבר לא יחזור", ראיתי דמעה זולגת מהעין
שלו.
חייכתי.