בטח קוראים לה דנה. בעצם.. אולי יעל? לא. בטוח שדנה. בטוח. יש
לה תלתלים, חומים כהים כאלה. לא קצרים, וגם לא ארוכים. משהו
באמצע כזה. גם העיניים שלה חומות, ועצובות. היא הייתה לבושה
באופן סטנדרטי למדי, די בטוב טעם. הכל אצלה היה ממוצע, רגיל
כזה. אבל בכל זאת, משהו בה משך אותי. אולי.. החוסר מיוחדות
הזה.

היא סתם ישבה. רוב האנשים שנמצאים באוטובוס לבד ישנים, קוראים
ספר, שומעים מוזיקה, מדברים במכשיר הידוע לשמצה בשם פלאפון או
סתם מתבוננים מבעד לחלון. אבל לא היא. היא פשוט ישבה, ספק בוהה
במי שלפניה ספק לא עושה דבר בכלל.

היא בטח חשבה על החיים שלה. על כמה שהם בנאליים  ורגילים, ועל
כמה שהיא הייתה רוצה להכניס בהם עניין. על החיים הקשים בתור
תלמידת תיכון, ועל העובדה שבכלל לא בא לה לעבור שנתיים  בתור
איזו מזכירה של מפקד מטומטם בצבא. על האבא המקריח, ועל הכרס
שהוא התחיל לגדל מבלי לשים לב. על האימא הנודניקית שלה, שעדיין
חושבת שהיא בת שבע. על האחים המעצבנים שלה, ועל כמה טוב יהיה
לה כשלא תצטרך לסבול אותם, אפילו שבטח ידפקו אותה בתור מזכירה
מחורבנת שנה הבאה. על הכלב שהייתה רוצה שיהיה לה עוד מגיל חמש,
ועל החתול המעצבן שיש לה במקום. על העובדה שנתנו לחתול המעצבן
הזה שם מזעזע - מיציאהו. מי קורא לחתול שלו מיציאהו?

היא נראית אחת כזו שחושבת. בטוח שהרבה מחשבות מתרוצצות לה
בראש, בנסיעה המשעממת הזו באוטובוס. מחשבות על ההוא, שהיא
אוהבת. אפילו שהוא בכלל לא מכיר אותה. ואפילו לא יודע שקוראים
לה דנה. מחשבות על החברות שלה, שנמאס לה מהן. על זה שהן לא
מבינות שום דבר מהחיים שלהן. על זה שהן בכלל לא עברו דבר ועשו
משהו עם עצמן. היא, לעומת זאת, בעלת ניסיון חיים עשיר. ככה היא
חושבת לפחות. חוץ מזה, שהחיים שלה בכלל היו הרבה יותר קשים.
אפילו שהיא ילדת שמנת כזו, שתמיד אומרים עליה שהיא נולדה עם
כפית זהב בפה. זה בכלל לא נכון. היא בכלל לא מפונקת כזו, כמו
שכולם אומרים. בכלל לא. רק חבל, שהחיים שלה כל כך משעממים. אין
לה שום עניין בחיים, ובכל זאת - היא ממשיכה לחיות אותם, אפילו
מבלי לנסות לעשות אותם מעניינים.

אולי זה כי לא רע לה. בסך הכל, כשהיא חושבת על זה, אפילו די
טוב לה. פשוט.. משעמם לה. זהו, זה העניין. משעמם לה.

בטח בגלל זה היא נוסעת באוטובוס הזה עכשיו. כי מה ילדה כמוה,
שנולדה עם כפית זהב בפה ושהחיים שלה טובים אפילו שהם די
משעממים, נוסעת באוטובוס למקום הזה - ליעד שלי? מה יש לה לעשות
בשכונה מגעילה כזו? סתם.. מקום עם אנשים מגעילים, שלא עושים
שום דבר בשביל שיהיה להם טוב. זה לא שהם לא יכולים, הם לא
רוצים. לא אכפת להם שהילדים כאן כמעט ולא הולכים לבית ספר והם
סתם יושבים ומעשנים כל היום. מכל הבניין שלי - רק אני באמת
לומד. כל השאר מקפידים להבריז שלושה ימים בשבוע, לפחות. סתם
אנשים עם חיים מגעילים, שאפילו לא מנסים לשפר אותם. זה מה שיש
בשכונה הזאת. אז למה היא נוסעת לכאן? מה יש לה לחפש כאן? מכאן
צריך רק לברוח, לצאת. מה היא עושה כאן, לעזאזל? "דנה, דנה!"
רציתי לצעוק לה "לכי. חבל שתנפצי לעצמך את האשליה שלכולם יש
חיים טובים ומשעממים".

אבל היא לא הקשיבה לי. היא עשתה בדיוק ההפך. היא ירדה
מהאוטובוס, קצת לפני התחנה שלי. ליד המכולת של חיים. ופתאום
חשבתי על זה, שיכול להיות, שבכלל לא קוראים לה דנה ושהיא בכלל
לא מה שדמיינתי. שהיא סתם עוד אחת שחיה במקום מסריח כזה,
שמחפשת דרך מילוט, וממציאה על אנשים סיפורים באוטובוס, בשביל
לברוח.