[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בלו סקאיי
/
על אדן החלון

"כל יום אותה ההצגה", פניה פנו אל הצופה אשר עמד לצידה בעוד
הקהל המשיך להתרוצץ סביבם.
"מאז שהתחלתי לעבוד פה אני עדה להצגה הביזארית היום יומית
הזו". עיניו של עמיתה לשיחה פנו אליה לרגע ולאחר מכן שבו
ישירות אל מושא ההתקהלות. "בהתחלה נכנסתי לפאניקה שעכשיו כשאני
חושבת עליה הייתה חסרת כל שחר". "יצאתי החוצה בדרך לארוחת
הצהרים וראיתי אותו עומד שם למעלה, כמובן נכנסתי ללחץ שלא
יתואר והתחלתי לצעוק ולנסות לגרום  למישהו לשים לב אליו. אבל
למרבה זוועתי לאף אחד לא היה אכפת. רוב האנשים פשוט המשיכו
ללכת והתעלמו ממני. ואז פתאום הבחנתי בקבוצה מצומצמת של אנשים
שפשוט עמדו, מחאו כפיים והריעו. זעם עטף אותי הרגשתי שאני לא
יכולה לנשום. מישהו עומד לקפוץ אל מותו ומה שבני ה זונות האלו
עושים הוא למחוא לו כפיים?!"
"אילו רק ידעתי..." היא לחשה.
הגבר שעמד לצידה וצד את המשפטים בריכוז תמוהה הבחין בפניה
שהתקמרו מעצב ודמעה זעירה הזדחלה במורד לחייה.

ביום שבו האדם מאבד את הפחד ממוות  אז הוא חרד לחיות.

"שוטר! שוטר!". בחורה צעירה רצה כאחוזת תזזית ברחוב עמוס האדם
אל עבר ניידת המשטרה.
"גברתי בבקשה הרגעי וספרי לי מה קרה", אמר לה שוטר שמנמן,
מקריח אשר את עיניו מקשטות זוג משקפי שמש. "יש... יש שם..."
היא ניסתה לדבר אך לא היה בכוחה להשלים את דבריה. "מה קרה
גברת? מישהו שדד אותך? ". "לא..." נאנחה מבעד לשיערה השחור אשר
השתרע על פניה. "אז מה? מישהו פרץ לחנות בקצה הרחוב?". "לא!".
"אז מה העניין גברת, למה את מבזבזת את זמני..."
"מישהו עומד לקפוץ מהגג!". ידה הצביע אל הקומה ה48 ברב הקומות
שממולם.
"אה... הוא. אל תדאגי גברת, הכל תחת שליטה". "מה?! איך  אתה
יכל להגיד את זה? עוד כמה רגעים והוא יקפוץ ואתה תצטרך לאסוף
את החלקים שלו מהקרקע, ואתה אומר שהכל בסדר?!".
"גברת בבקשה ממך תירגעי, אנחנו מוכנים לזה, הכל יהיה בסדר, זה
כבר ייגמר. עוד כמה דקות ותהיי עדה לאחד מפלאי העולם המטורף
שלנו".
היא הרגישה איך האימה החלה משתלטת על נפשה. היא חשה שהיא חייבת
לעשות משהו. שהיא מוכרחה. איך היא תוכל לסלוח לעצמה אם לא. אבל
היא ידעה אין שום דבר שהיא יכולה לעשות.
וכעבור מספר רגעים היא מצאה את עצמה בתוך המעלית מתבוננת
בספרות המתרוצצות על הצג לקראת הקומה ה48.

שפיות היא מושג סובייקטיבי, והאשמת אדם במחסור בשפיות נגרמת
ברוב המקרים בעקבות חוסר מידע.


קול צעדיה נשמעו ברחבי המשרד הריק בעוד היא עשתה את דרכה אל
עבר עדן החלון.
בתוך ראשה המטירו מחשבות אודות פנייה לאחור. על הפסקת משא
הגבורה המטורף הזה לאמצע שום מקום. "במילא את לא תצליחי לשכנע
אותו לרדת משם! את עצמך לא שכנעת להוריד את ה..." היא ניערה את
ראשה בניסיון להשקיע את הזיכרון בתחתית תודעתה. "עוד כמה צעדים
תהיי שם... חשבת בכלל מה לומר?". זה לא שינה יותר היא הייתה
מול החלון.  שומעת את חריקת נעליו מתחת לענני האין סוף.

זמן יוצר צורך. צורך במציאת אמצעי אשר יעביר את הזמן הנתון.
בני  
אדם מצאו לעצמם אמצעים רבים לשם מימוש עקרון זה מגידול דגים  

ועד כריתת ראשים...


"מה אכפת לך למה אני פה?!" הוא רעם לעברה.
דמעות מעורבבות בזיעה זלגו מפניו וצללו אל עבר תחתית בלתי
נראית הרחק מתחתם.
"אכפת לי... בבקשה ספר לי!" היא צעקה בניסיונה להתגבר על רחשי
הרוחות אשר הלכו והתעצמו סביבם. "את לא רוצה לדעת! אף אחד לא
רוצה לדעת. כולם עושים את עצמם, כאילו שהם רוצים אבל מי בעצם
רוצה לדעת את הסבל שמביא הסוף של הסוף. אף אחד."
היא בחנה לרגע את המילים. "הסוף של הסוף... למה הוא מתכוון?".
"טוב אין לי כוח להמשיך ולעמוד פה עוד הרבה". זמן הוא צווח.
"אני גם ככה כבר מאחר בלוח זמנים שלי יש לי תור אצל רופא
שיניים בעוד שעתיים."
"אז רד מהחלון הזה ולך לרופא, אני אבוא אתך ואשמח לשמוע את כל
מה שתרצה לספר לי."
"אני לא רוצה לספר שום דבר. אני רק רוצה לרדת מפה ולהגיע לרופא
שלי".
"הוא השתגע לחלוטין..." היא חשבה "הוא כנראה הוזה אבל אני לא
יכולה לתת לא לצנוח ככה אל מותו... פשוט לא יכולה!"
היא הוציאה רגל מבעד לחלון, ודרכה על המשטח החיצוני הזעיר.
"מה את בדיוק חושבת שאת עושה?!"
"אם אתה הולך למות אז אני אמות אתך!"
"את מה? איבדת את דעתך?..."
"כן איבדתי את דעתי ואני אקפוץ אתך או שתרד! אני לא אוכל לעמוד
באחראיות של לחיות עם העובדה שנתתי לך למות".
"אבל אני לא הולך למות!" "מה את לא מבינה!?"
"בסדר אז אני לא אמות יחד אתך, נו אז אתה הולך לעשות את זה
כבר? אני צריכה להספיק עוד עבודה
היום".
ראש מקריח, מעוטר בעיניים הממוסגרות בזוג משקפיים ריבויים אשר
נעצו בה מבט תמוה ומאויים.
"מה עכשיו..." היא חשבה לעצמה בעוד שהרוח הקרירה ליטפה את
שיערה אשר התעופף בגובה מעוף עורב אשר חלף על פניהם. כמה קרני
אור דקיקים בקעו מבעד לעננים אשר הציפו את השמיים.
"עכשיו... אני ארד אתך מהחלון הזה, אסגור אותו מאחוריי ואלך
לרופא שיניים..." הוא אמר בלחש.
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה... לעשות?" היא אמרה עם חיוך זעיר
שהחל לבלבל בין לחייה.
"אה... כן... אני בטוח".

מנת יתר מהסם הקרוי חיים יכולה לגרום לכל אדם להיות מריר

זהו.
היד שלו בשלה.
הוא עומד לנטוש את משקוף דלת התמותה

היא הצילה אותו.

אך
לפתע היא הבחינה כי ידו מחליקה מבעד לאצבעותיה
היא הפנתה את מבטה אליו והוא לא היה שם.
בזווית עיניה היא לכדה את גופו צונח מטה
כעלה נבול
אל סופו.

היא עצמה את עיניה.

כמה ציפורים התעופפו. כמה אזעקות הופעלו. כמה אנשים צעקו.
אחרים המשיכו להריע.

דמעותיה הציפו את עיניה כאשר פקחה אותן.

היא בקושי יכלה להבחין בכך שטיפת דם לא נמצאה.

ושהוא נופף לצופיו לשלום והמשיך בדרכו למרפאת השיניים הקרובה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואיך תדע מה
בחורה מרגישה
אליך?
מעריצה- יורקת
מחבבת- מגרגרת
אוהבת-בולעת

וזאת התורה כולה
על רגל אחת


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/3/03 20:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בלו סקאיי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה