את השקט אני אוהבת. השקט לא מזכיר לי כלום. השקט נותן לי
לשכוח. מחר בבוקר אני מתחתנת. אינני אוהבת חתונות. כל הטקס
נראה לי רשמי מדי, מיותר שכזה, רועש מדי. אני זוכרת שכשהייתי
ילדה קטנה, סבתי הייתה אומרת שיום אחד אהיה כלה יפהפייה.
אף-פעם לא הבנתי מדוע אנשים תמיד חושבים שכלות הן כל-כך יפות.
כלה היא רק אישה רגילה לבושה בלבן. והלבן הוא צבע בוהק מדי.
הוא לא מתאים לי. אני הייתי רוצה להתחתן בבגד סולידי. כשהכלה
נכנסת לאולם, אי אפשר שלא להבחין בה, בבגד הלבן הזה.
ואני לא הייתי אומללה עד היום כלל. אולי לפעמים, כשהשמש היתה
חמה מדי, אבל תמיד היתה זו רק תחושה חולפת. אמא היתה אומללה
מאד, כל השנים. וכל שנה שעוברת, האומללות שלה כאילו הלכה
וגברה. ודוקא היום, אמא מחייכת. היא אומרת שהוא מגיע ממשפחה
טובה. ודוקא כשהיא אומרת לי זאת, נהפכת אני מבוהלת עוד יותר,
כי מדוע זה שאת המשפחה לבדה היא מציינת ?
אבא לא אמר מילה. אבא כל השנים לא אמר מילה. זה היה בסדר,
הייתי רגילה לכך. אבל דווקא השתיקות של אמא היו מענות אותי. יש
לי זכרון רחוק שאמא אהבה לצחוק פעם, אבל אני לא בטוחה אם זה
היה באמת.
היום יש שקט. הטרקטורים לא עובדים בחוץ. שנים הם עובדים שם
כבר, אבל היום לא, כי מחר אני מתחתנת. ואמא אמרה שביום לפני
שאני מתחתנת, אסור שיהיו טרקטורים. שאלתי פעם את אמא מה הם
בונים שם בחוץ, הטרקטורים. ואמא אמרה שהם בונים אסם גדול.
ואחרי שנתיים כשהאסם היה מוכן כבר, והטרקטורים לא הלכו, שאלתי
שוב את אמא, למה הטרקטורים פה, ומתי הם ילכו כבר. היא אמרה
שאבא רוצה לבנות את האסם שוב. היא לא אמרה יותר דבר.
בימים שהיה חם מאד בחוץ, אבא היה חוזר בצהריים הביתה. הוא היה
אומר שהוא לא יכול לעבוד ככה, שהוא עלול למות, והוא היה פושט
את בגדיו ועומד מזיע בבית, ואמא היתה הולכת החוצה לחלוב את
הפרות, שיהיה לו חלב קר לשתות,  והטרקטורים היו ממשיכים לעבוד
בחוץ ולעשות הרבה רעש, ואמא לא שמעה אף-פעם כלום.
ואז הוא היה הולך להתקלח.
היום יורד גשם בחוץ. את הגשם אני אוהבת. אני אף-פעם לא הייתי
אומללה באמת עד היום. אמא חושבת שאני צריכה לשמוח, אבל אני לא
שמחה. אמרתי לה שאני חושבת שמחר אחרי החתונה אני אפסיק לנשום,
והיא לא אמרה דבר. אבל היא לא מבינה. לפעמים אני מקווה שכולם
ימותו, ורק אני אשאר, אז יהיה לי שקט כל הזמן.