"דלית, מה זה?" כריס מתקרבת אלי ומרימה קצת את החולצה הגזורה
והשחורה שלה, פעם שעברה שהיא לבשה אותה המנהל הזמין אותה לשיחה
ואמר לה שהיא לא יכולה להסתובב עם כל החזייה בחוץ.
"מה זה מה?" שאלתי למרות שידעתי.
"החולצה הזאת, הצמידים האלה, מה נהפכת לי לפאקינג צפונית?" יש
משהו שתמיד שנאתי בקול של כריס, זאת הייתה התנשאות אבל לא
מהסוג הרגיל, היא תמיד נשמעה אנטיפטית ומתנשאת, כי זה מתאים
לפריקיות שלה, לבגדים השחורים, לשחור בעיניים שתמיד נמרח,
לבחורים ולבחורות שהיא מזיינת. זה הכל מתאים.
"אני אוהבת את זה" מילמלתי "לדעתי זה יפה." היא נתנה בי את אחד
מהמבטים שלה שגרמו לי להרגיש קטנה "זה לא יפה, זה אפילו
מזעזע." היא אמרה והלכה, כי כשלכריס אין מצב-רוח היא לא מרגישה
מחוייבת, לא לחברות, לא לאמא שלה, לא למורים, לאף אחד. היא
פשוט מסתובבת והולכת.

לקראת ערב היא דופקת בדלת "היי" היא ממלמלת לאמא שלי ונכנסת
לחדר שלי בטריקת דלת.
"מה זה היה הקטע הזה היום?" היא שואלת, ואני כמעט מרגישה אשמה
כאילו טעיתי, כאילו עשיתי משהו רע.
"איזה קטע?" היתממתי "הבגדים האלה, הדיבור הזה, כאילו את שונאת
אותי או משהו." היא בטוחה שזה קשור אליה. "כריס, חשבת אולי שיש
אפשרות שאין לזה שום קשר אלייך?" כריס לא עונה, אבל אני יודעת
שהיא משוכנעת שזה בגללה.
"טוב נו, בואי לסיגריה." היא תמיד מתעלמת, כשלא נוח לה, היא
פשוט ממשיכה כאילו כלום לא קרה.
לקחתי את התיק עם הפלאפון, הסיגריות והמצית ("מינמליסטי" כריס
הייתה אומרת) והלכנו לשבת בדשא שליד הבית-כנסת.
"אמא שלי הזונה הזאת, היא לא נותנת לי יותר כסף." היא ממלמלת
ושולפת את הסיגריות שלי מהתיק.
"מה קרה?" אני שואלת ומציתה את הסיגריה שבפי ואחר כך את שלה.
"בגלל שלא הגעתי איזה שבועיים לבית-ספר, אמרתי לה שאני מפסיקה
ללמוד והתחלנו לריב. היא גם ניתקה לי את הסלקום." בגלל זה היא
לא עונה.
"ומייק הדפוק הזה......." פה היא עוצרת, על מייק היא אף פעם לא
מרחיבה ואני לא שואלת.
"מה איתך, מה עם האורן הזה שפגשת בים?" כריס זוכרת הכל, היא
שוכחת פגישות, ולהתקשר, היא גם שוכחת אנשים. אבל היא זוכרת
דברים שסיפרתי ודברים שקרו, בצורה מדהימה.
"הוא רצה שנזדיין." אני שואפת עמוקות מהקאמל שלי (כבר המון זמן
לא עישנתי קאמל) "נו והזדיינתם?" אני מנידה בראשי, היא יודעת
שלא.
"נו, דלית, תמיד אותו בולשיט, הוא סקסי היית צריכה פשוט לזיין
אותו."
הייתי אומרת לה משהו סטייל, "כן, אבל אני לא שרמותה כמוך" אבל
לא רציתי, כי בכל זאת, זכותה.
"איפה היית אתמול?" אני משנה נושא. אין לי כוח לשטויות האלה,
"סתם" היא לוחשת ושולחת יד לעוד סיגריה חושפת לרגע את החתכים
על יד ימין שלה, אני מתעלמת והיא מושכת את השרוול, שיסתיר.
"התקשרתי, אבל ניתקו לך וזה........" לא חיפשתי אותה אתמול,
אבל חשבתי עליה, המון.
שתינו שוכבות, שותקות ומעשנות. מבית הכנסת נשמעים החזנים,
צלילים שפעם הכרנו.
שתינו מסיימות את החפיסה וקמות, להתפזר.
כריס מחבקת אותי, אבל אני מחבקת אותה יותר, הרבה יותר משהיא
מחבקת אותי.

"דליתי, שבי אנחנו צריכים לספר לך משהו..." בידיוק חזרתי מבית-
ספר. אמא ואבא, נכנסו לחדר ואמא מילמלה בקול רועד. אני לא
הקשבתי, ידעתי מה הם אומרים, ראיתי את אמא בוכה ואת השפתיים של
אבא זזות, אבל לא שמעתי או הבנתי מילה.
ידעתי, כי כשלכריס אין מצב-רוח היא לא מרגישה מחוייבת, לא
לחברות לא לאמא שלה לא למורים, לאף אחד. היא פשוט מסתובבת
והולכת.