איש זקן יושב על כורסא רחבה. הכורסא בצבע בורדו גדולה דהויה אך
נוחה . חדר אפלולי אפוף עשן בעוד האח לוחש בצד החדר באש תמיד.
ידו האחת של הזקן מחזיקה מקטרת בעוד לידו על שולחן עץ עתיק
מונח ספל תה מהביל על תחתית.

זקן:
בוהה בתקרה... מנסה להיזכר... מתחיל בקול צרוד ועייף.
שלהי 2001, רצועת עזה...

עוצר, לוקח שאיפה מהמקטרת ועושה עיגולים עם העשן, חיוך קל עולה
על פניו... הזקן מחכך בגרונו וממשיך..
שמרתי בעמדה והשקפתי על כפר פלשתיני.  4 שעות שמירה והזמן לא
זז. השמש עמדה במזרח ומעגל חיים נוסף החל.

הזקן לוקח לגימה קטנה בקול גדול מהתה המהביל.
בעודי יושב שם מסתכל על הנוף הדומם וחסר החיים. ראיתי ילד
פלשתיני, קטן בן שש אולי שבע שנים, מנסה למשוך חמור  לכיוון
הכפר. ישבתי והסתכלתי במחזה המוזר זמן מה. הילד גידף והכה
בחמור. והחמור, כמו חמור נשאר לעמוד ולא היה מוכן לזוז.

הזקן מותח את פיו למן חיוך מוזר.
בין הכפר לבסיס הצבאי ישנה דיונה בערך 300 מטר רוחבה. במרכז
הדיונה כר דשא קטן רך ורענן. במדבר הסורר סביב, כר דשא כזה לא
מוצאים בכדי, מסביב רק דרדרים ועשבי בר יבשים וקוצניים.
החמור רק רצה להשביע את רעבונו ואת ליבו בכר הדשא הנח בתהום
הפעורה בין הבסיס לכפר. החמור כמו חמור עיקש, כשהוא רוצה  הוא
נלחם בעקשנות ועוז המחייבת הערכה רבה.

הזקן לוקח עוד שאיפה עמוקה מהמקטרת, וממשיך במבט רציני.
אני ממלא אחר הפקודות. כל יצור נושם המגיע לכר הדשא נורה בירי
אזהרתי. במקרה והיצור אינו מתרחק נשמת אפו תרחק ממנו כשכדור
יפלח את לבבו. והילד הפלשתיני, בחשבון פשוט יודע, שעדיף חמור
רעב בכפר מגוויית חמור שבעה במדבר.
הילד והחמור "נלחמו" זמן רב. ולבסוף לאחר שהילד השתמש באמצעים
קיצוניים וכמעט הרים את החמור על גבו, לגמרי לבדו, החמור נכנע
וצלע לכיוון הכפר.
צחקתי לי בלבי, לא צחוק של שמחה לאיד אלא השתתפתי בצחוק
הגורל.

הזקן מפסיק את הסיפור, נח מעט. מסדיר נשימתו, וכך נותן זמן
למחשבה למקשיבים לו. הוא מסתכל סביב, מנסה לקלוט עיניים
מבינות. ולבסוף ממשיך.

אני, רציתי בכל לבי שהחמור ישביע לבבו מכר דשא רענן זה ויגיע
לכר המריבה, כך הייתי מצליח לתרום את תרומתי הדלה לכלכלה
הפלשתינית בנגב. אך לא יכלתי לתת לחמור להגיע לכר הדשא כי
פחדתי שבלועו מסתתרים זוג פלשתינאים מחבלים חמושים שרוצים לקחת
את נשמת אפי.

הילד רצה שהחמור ישביע לבבו ויתחזק לקראת עבודת הפרך המחכה
לשניהם יום למחרת בשדה. אך הוא העדיף חמור חלש וחי מחמור חזק
ומת. הילד ידע שאנוכי חושב שמסתתרים בלועו של החמור חבריו
הפלשתינאים ולכן הוא לא לקח סיכון.

והחמור, החמור רק חמור, רוצה לאכול ולחיות לו בשלווה על כר
הדשא הרך והרענן. כשלבסוף הוא נכנע ואכל קוצים יבשים בגלל
תיאוריות של כמה אנושיים.
שאלתי את עצמי לבסוף בלבי, מי פה החמור האמיתי???