"באיזה מקום יש סוס שהולך לישון הפוך?"

אולי לחלקכם זאת נראית שאלה מאוד מוזרה, אבל בשבילי זה הפך
להיות חלק מהמציאות. כשסבא וסבתא שלי היו בחו"ל פעם אחת, הם
קנו לי ספר די מוזר. הם אמרו שהם קנו את זה באיזה שוק בכפר
נידח. זה היה ספר אפור שפעם אולי היה ירוק כהה. בפעם הראשונה
כשפתחתי את הספר הוא היה ריק, שאלתי את סבא וסבתא שלי למה הוא
ריק. סבתא שלי הציצה בספר הסתכלה עלי במבט בוחן ואז אמרה:
"אולי את צעירה מדי להבין מה הוא אומר". כעסתי עליה שהיא חושבת
שאני עדיין ילדה קטנה, אבל לא רציתי להתווכח. כמה שנים עברו,
הספר היה מונח שנים על מדף הספרים, סבא וסבתא שלי כבר שניהם
מזמן עברו מהעולם. ערב אחד שהיה קריר ישבתי על הכורסה בחדר,
התחשק לי לקרוא משהו, בחנתי את מדף הספרים שלי, אבל לא מצאתי
שום דבר לקרוא, או שקראתי לפחות עשרים פעם או שהם היו ספרים
ממש משעממים, ואז הספר האפור ביצבץ לו, הושטתי את ידי ולקחתי
אותו, הספר התחיל באותה שאלה מוזרה "באיזה מקום יש סוס שהולך
לישון הפוך?", בהתחלה לא הבנתי מה זו השאלה הזו, ואז נזכרתי
במה שסבתא לי אמרה שאני צעירה מדי, אבל כבר בגרתי ואני אפילו
רואה שבאמת כתוב שם משהו. דפדפתי בספר וחיפשתי תשובה לשאלה
שהייתה בהתחלה. הספר היה מורכב כולו משירים קצרים, רובם אפילו
לא אמרו שום דבר, סתם שירים שהתחרזו. הלכתי לישון והנחתי את
הספר בצד.
חשבתי כל הלילה על הספר המוזר הזה. בבוקר התעוררתי, ועוד פעם
פתחתי את הספר הפעם הוא שאל אותי עוד שאלה "מה את חושבת, האם
יש כזה דבר סוס שמדבר רק סינית?", עניתי לעצמי בשקט "ברור שאין
כזה דבר סוס שמדבר סינית, אין כזה דבר שסוס מדבר בכלל!". הספר
כאילו חייך לעברי ושאל אותי עוד שאלה "אם היית רואה סוס מדבר
רק סינית, היית מאמינה?", הפעם עניתי בקול "ברור שכן, כי אז
הייתי רואה זאת במו עיניי". הספר העביר דפים במהירות עד שהגיע
לעמוד 120, שם הוא נעצר. הייתה שם תמונה גדולה של סוס בצבע
חום, מתחת לתמונה היה כתוב שקוראים לו ג'יימס והוא שייך למישהו
שחי בנורבגיה. הסוס שבהתחלה רק חייך לעצמו הפתיע אותי ובאמת
דיבר, הוא אמר לי משהו בסינית, כמובן שלא הבנתי, ואז הספר חזר
לעמוד הראשון. הספר שאל אותי "עכשיו את מאמינה בסוסים
מדברים?". האמת, לא היה לי נעים להגיד לו את האמת, שאני עדיין
לא מאמינה בסוסים מדברים, אז הנהנתי בראשי שכן. הספר חייך
לעצמו חיוך שבע רצון ואמר בשקט "להתראות, אני עייף". סגרתי את
הספר המוזר והנחתי אותו על המדף. הלכתי לכמה שעות וכשחזרתי
הבייתה וחזרתי לספר הוא עוד פעם היה ריק. חשבתי שאולי צריך
לחכות עוד כמה זמן שאני עוד פעם אגדל, או שאולי הספר התעייף
והוא נח. עברו כמה חודשים וכשתמיד פתחתי את הספר אף אחד לא ענה
והוא עוד פעם חזר להיות ריק.
יום אחד פתחתי את הספר והתחננתי אליו שיחזור וידבר אותי, הספר
עוד פעם חייך ואמר "רק שתדעי נערה מוזרה, אני בעצם ספר ריק,
אין בי כלום, כל מה שאת רואה הוא רק מה שנשאר ממני אחרי שכל כך
הרבה אנשים כתבו בי, אבל כל מילותיהם עפו באוויר ואני נשארתי
ריק." לא הבנתי מה הספר רוצה להגיד אבל עוד לפני שהספקתי לשאול
הוא כבר נעלם עוד פעם.

אחרי המון המון זמן, שנה אולי שנתיים, פתחתי את הספר והתחלתי
לכתוב. התחלתי את הספר עם השורה "באיזה מקום סוס שהולך לישון
הפוך?". באותו לילה שהלכתי לישון אני בטוחה שראיתי את הספר
מחייך לעצמו אותו חיוך שבע רצון. והאמת היא שאפילו עכשיו, אם
זה היה חלום או מציאות, אבל אני מאמינה שבאיזה מקום בנורבגיה,
אולי אפילו לפני המון המון שנים היה סוס שדיבר סינית, אבל כל
זה כבר לא שוב, בגלל שהסוס שישן הפוך תפס לעצמו את כל הספר.