תשב ותקשיב לי לרגע. אני לא חושבת שזה יותר מידי לבקש.
אם אתה מרגיש יותר בנוח בעמידה זה גם טוב.
עדיף שלא כי זה מלחיץ אותי, אבל העיקר שתקשיב.
אני צריכה שיקשיבו לי. אני צריכה שאתה תקשיב לי. אני צריכה
אותך.

עכשיו כשישבת. אתה יכול רגע לא להסתכל עליי? נו... ככה זה אומר
שאני אאלץ להביט בחלון ולא בך כדי להתחמק מהמבט שלך. אני רוצה
להביט בך. מעבר לכך שרע לי לראות שהעונה הכי מלנכולית משתוללת
בחוץ. רע לי שפעם היה עושה לי טוב והיום זה מעיק על נפשי.
אתה לא באמת מקשיב, נכון?
אם היית מקשיב לא היית נועץ בי מבט ספק מרגיע ספק חרמן.
שלא תבין לא נכון ! טוב לי כשאתה נוגע בי וטוב לי לדעת שאני
עושה לך את זה. אבל עכשיו אני רק רוצה לדעת שאתה מקשיב. עד
שסוף סוף אני מרגישה נכונות לדבר. אתה מקשיב ?

הבלבול הזה מתחיל להעיק עליי. אבל אם תמשיך להראות מבין ולא
באמת להבין אותי, אני בחיים לא אצליח לדבר. אולי תקשיב כבר?
אני באמת מנסה לדבר.

טוב. שניה. תן לי רגע להתאפס.

יודע מה? אולי אני לא רוצה להתאפס.
אני מעדיפה את הבלבול, הערפול, חוסר הידיעה. חוסר השליטה שאני
שרויה בו לא גורם לי לרצות לדעת יותר מידי.
אז אולי תפסיק למצוא לי פתרונות?
אל תמצא לי - אל תמצא איתי - אל תמצא.
הרבה יותר מספק לחפש. כמו שעשיתי עם בני זוג עד שהגעת. ואם כבר
גנבת לי את הסיפוק בלחפש בן זוג, השאר לי בבקשה את הסיפוק של
לחפש את עצמי.
אני אוהבת ללכת לאיבוד.
בעולם הרחב, בעירי הקטנה, בביתי המנוכר, בחדרך החם והמפנק. הכי
אני אוהבת ללכת לאיבוד בזרועותיך. כמה פאתטית אני נשמעת...
אלוהים!
לא?

בעצם...
למה אני תמיד צריכה ממך אישור לכל דבר? שתבטיח, שתרצה, שתענה?
למה?
המממ... כנראה כדי שאוכל לאשר לעצמי שהיית שם, שמעת, הקשבת,
אולי אפילו הפנמת.

אתה פה? אתה מקשיב?

אתה יכול ללכת. ממילא אתה לא באמת מקשיב ואני לא באמת נפתחת.
למרות שאעדיף שתשאר בתקווה שאפתח. יש לך סבלנות?
טוב טוב...
אתה יכול ללכת.
רק תנסה לא לשכוח אותי כי נמאס לי להשכח. זה גורם לי לרצות
למות ולהשכח באמת ואני לא בטוחה שזה מה שאני באמת רוצה.
טוב, תעשה מה שבא לך. אתה מקשיב?