מוצאי החג, כמעט חצות. תל-אביב. תחנת רכבת. אתה יושב על ספסל.
העיניים שלך סורקות את הרציף, אולי יצוץ טרנינג אדום. הלוואי
שיצוץ טרנינג אדום.
הרכבת שהחזירה אותך מנהריה משקשקת גלגלים דרומה. הקטר צופר
בבוז.
"תתעורר", חודר זמזום טורדני לתודעה שלך, "נו תתעורר, חבר".
אתה מפהק פעמיים, פוקח עיניים, ומשתיק את השעון המעורר.
אתה צריך לנסוע לנהריה, הבטחת להורים שתגיע. את ליל הסדר אסור
להפר.
קופץ מהמיטה, מדלג לאמבט. שוטף פנים, מתגלח אט-אט. משאיר קצת
שיער בסנטר.
נסיעה צפונה.
בחצר הבניין בו גדלת עומד החבר הכי טוב שלך מהתיכון.
"תשמע", הוא אומר בפרגון מהול בקינאה, "אתה נראה מצוין. בכלל
לא השתנית".
ילד קטן, אולי בן שלוש, דוהר במכונית צעצוע אדומה לתוך הרגל
שלו. "אבא, אבא", הוא צועק לברך של החבר הכי טוב שלך מהתיכון,
ומנופף בידיים קטנות. לפני עשר שנים, בעצם כבר אחת-עשרה, אתה
והחבר הכי טוב שלך למדתם יחד נהיגה אצל יעקב-כובע-גרב. החבר
שלך עבר בטסט ראשון, אתה נכשלת בארבעה. בפעם הראשונה זו היתה
חנייה קטסטרופלית. "זהירות-יתר", הכריז פיילוט אדום על טופס
הכשלון השני. את הנסיון השלישי אתה לא מצליח לשחזר, פשוט לא.
הטסטר הרביעי רב בבוקר עם אשתו.
אמא שלך חששה. "תראה אותי, אפשר להסתדר יופי גם בלי לנהוג".
אבא שלך דווקא תמך, ועודד. באחת השבתות הוא לקח אותך למגרש
הריק ליד בית-ספר אוסישקין, להתאמן על המיצובישי המשפחתית.
התבלבלת שוב ושוב בהילוכים, שחרקו ונאנחו. גם אבא שלך חרק
ונאנח, אבל לא אמר כלום.
אתה פותח את הדלת המוכרת.
"שלום, חג שמח". אבא שלך במטבח, מבשל קנדליקי. הוא מפציר בך
לטעום.
"מממ... לא רע בכלל".
בצהריים אתה מדפדף בעיתון. מוסף החג מציג כוכבי היי-טק שעשו את
זה. ההצלחה לא שינתה אותנו, הם אומרים. מסעדות גורמה זה נחמד,
אבל - הם מקפידים לטפח תדמית עממית - אין כמו פלאפל.
המצליח מכולם, האבא של אייסיקיו, טוען שהיו לו יותר כשלונות
מהצלחות. אין לו בעיה עם זה, להיפך. זה הגיוני, ככה זה בחיים.
מי שהכשלונות מרפים את ידיו, הוא מבהיר למראיין, אין לו מה
לחפש בהיי-טק. האיש מאייסיקיו מצרף דימוי: "צייר ימשיך לצייר
גם אם הוא כבר מצליח מאד, וגם אם נכשל שוב ושוב".
אתה מגחך. כמה קל לשרטט הילה רומנטית מעל ראשו המכוער של
הכישלון, כשבבנק מחכים לך ארבע מאות מיליון דולר. שחר כתבה לך
פעם: כסף זה שטויות.
"ממש לא", הקלדת התנגדות נחרצת.
זה כן שטויות, המלים שלה קיפצו על המסך, יש דברים הרבה יותר
חשובים.
"למשל?"
למשל לקום בבוקר עם חיוך.
"נו, באמת..."
לקום בבוקר עם חיוך, התעקשה שחר, ולנסות לשמור עליו במשך
היום.
"אוקיי... מה עוד?"
אהבה. בעיקר אהבה.
"בלי כסף, קשה להשיג אהבה".
זה סתם תירוץ, היא ענתה, וסיפקה דוגמאות מהחיים שלה ושל החברים
שלה.
כל קשר בין אושר לעושר מקרי בהחלט, סיכמה שחר, וקיים רק
באגדות.
רעיון לסטארט-אפ: תוכנה שמאתרת אנשים שהפסיקו להתחבר
לאייסיקיו.
אבא שלך מתעורר מהשינה ושואל מה חדש בתל-אביב.
"שיגרה". אתה עובר לחדר שבו התבגרת, לנמנם קצת על המיטה עם
הרגל השבורה. אנציקלופדיה מכלל הישנה והטובה משמשת כתותב.
בערב אתה מזפזפ את הטלוויזיה לערוץ שמונה. אתה גר עכשיו בעיר
הגדולה, מוטב שתדגמן תרבותיות.
שרון סטון מפתיעה את המסך. גם את ערוץ שמונה וואלה-שווה-כל-רגע
היא הצליחה לכבוש.
בחינניות בלונדינית היא מספרת על הקריירה שלה. "כל מה שעשיתי",
דמעה מקצועית מופיעה בעין ימין, עין שמאל פוזלת לקהל, "כל מה
שעשיתי - עשיתי כדי לרצות את אבא שלי".
מה, חשפת את הכוס רק בשביל לשמח את אבא? אתה לא שואל כדי לא
להביך את ההורים שלך. הם יושבים לצידך, אוכלים קנדליקי בשתיקה
מעיקה. אמא שלך קיוותה שתהיה מהנדס. אבא שלך רוצה להיות סבא.
למה? אתה עוד צעיר.
- אני לא כל כך צעיר. אגב, גם אתה כבר לא ילד.
שטויות.
לילה.
בוקר. אתה מתעורר, עייף.
תנועת הרכבות מתחדשת רק במוצאי החג, בתשע וחצי בערב.
אתה יוצא מהבית של ההורים כבר בתשע, ליתר ביטחון.
בנתניה מאירה את הקרון הבחורה הכי יפה שראית בשלושת החודשים
האחרונים.
בטרנינג אדום ושתי צמות היא צועדת במעבר. למרות המרחק, אתה
קולט שיש לה עיניים גדולות. עיניים גדולות זה טוב, כתבה לך פעם
שחר, עיניים גדולות הן ביטוי חיצוני לטוב לב.
"איך אפשר ללמוד על האישיות רק על סמך העיניים?" תהית.
זאת אינדיקציה, בדרך-כלל היא מתבררת כנכונה.
"ואם לא?"
אז לא, ענתה שחר וביקשה שתשלח לה תמונה שלך.
יש לך עיניים יפות, היא פירגנה כעבור שלוש דקות. אולי תראה לי
אותן במציאות?
הבחורה הכי יפה שראית מאז ראש השנה סוקרת את הקרון, בוחנת את
היושבים, מתלבטת היכן להניח את ישבנה הסביר-להניח-עסיסי. לא כל
אחד ראוי לחברתה, אתה אומר לעצמך. אומר או שואל? אומר.
בחורות הן כמו כלי-רכב, אתה נזכר בתיאוריה שקראת באיזה אתר
אינטרנט מטופש. יש בחורות שהן כמו אוטובוס, כל אחד יכול לעלות
עליהן. יש בחורות שהן מאזדה 323 - אמינות, פשוטות, נעימות
לפרקים. נראות טוב בעיקר מתחת לחופה. ויש בחורות מרצדס.
ומרצדס, לא כל אחד זוכה לנהוג במרצדס. יש בחורים שלעולם לא
יגיעו למרצדס, פשוט לא.
דווקא נהגת פעם במרצדס, אבל זה היה בצבא, והנסיעה נגמרה בתוך
עץ.
הבחורה הכי יפה שראית מזה זמן רב לובשת טי-שירט לבנה. היא
קורצת לך: ייתכן שאין כאן חזייה.
הלוואי, הלוואי שתבחר בי, מתגלגלת תפילה על הלשון שלך.
היא מייחלת למגע עם הטרנינג האדום, החולצה הלבנה, אבל שומרת על
רצועת ביטחון שזופה.
אולי כדאי להגיד לה משהו, אתה שואל את עצמך. שואל או אומר?
"את הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים שלי, ואני ממש... ממש רוצה
שתשבי לידי" נפסל מחשש לחוסר-אמינות.
"את בחורה מדהימה, והיום חג, וחג... אה... חג זה זמן טוב ל...
להיכרות חדשה" נשאר בתוך הראש שלך בגלל טיימינג לקוי.
הבחורה ממשיכה לקרון הבא. אתה נתקע במושב ליד החלון. בחור שמן
מאד מתיישב מולך.
הוא קורא שלושה-ארבעה עמודים מתוך ספר, באנגלית, ואז מניח אותו
על השולחן וצוחק, בעברית. אחר-כך הוא מתאר לסלולרי אדום את
ארוחות החג שאכל, ומבטיח להתחיל דיאטה, אחרי החגים.
"התחנה הבאה תל-אביב מרכז. הנוסעים היורדים בתחנה זו מתבקשים
לא לשכוח ברכבת תיקים וחפצים אישיים. הנוסעים בקרונות בסוף
הרכבת מתבקשים להתקדם שלוש קרונות בכוון הנסיעה על-מנת לרדת
ברציף התחנה".
איפה עלית על הרכבת? אתה שואל את עצמך. בסוף? בהתחלה?
הרכבת נעצרת. אתה יורד ממנה, ומתיישב על אחד הספסלים. העיניים
שלך סורקות את התחנה, אולי יצוץ טרנינג אדום. הלוואי שיצוץ
טרנינג אדום.
