הוא הסתכל לה בעיניים קצת המום מהישירות שלה, מי בכלל שואל
שאלות כאלה הוא חשב לעצמו, מי היא חושבת שהיא שתתחיל לשאול
שאלות קשות שכאלה? הוא חשב קצת הסתכל לה בעיניים לאט לאט הוא
שם לב לדמעות מתחילות לבצבץ בקצוות עינייה. אבל עדיין לא הייתה
לו תשובה והראש שלו עדיין כאב מאתמול בערב אבל זה לא ממש שינה
לו כי הוא אפילו לא זוכר מה עשה שם אחרי ה-5 וודקות כל מה שהוא
מנסה להבין עכשיו זאת התשובה לשאלה שלה. הוא ניסה להרוויח קצת
זמן לשנות נושא שומדבר לא עזר הוא עדיין לא ממש הבין למה זה כל
כך חשוב לה. ואז כשכבר נגמרו לו כל התירוצים כשכבר נמאס לו הוא
פשוט אמר "אני לא יודע", היא הייתה נסערת יותר ממה שהוא חשב
והדמעות הקטנות הפכו לאט לאט למבול ומרוב מבוכה היא פשוט רצה
משם בבכי. היא רצה הבייתה הדבר הראשון שהיא עשתה זה להתקשר
לפסיכיאטר שלה לשאול אותו אם הוא יכול לתת לה משהו קצת יותר
חזק התשובה הייתה שלילית. הוא לא שמע ממנה למחרת וגם לא יום
אחרי זה וגם לא חודש אחרי זה וגם לא אחרי שנה.
יום אחד מצא את עצמו יושב על כורסא של פסיכולוג ומספר לו את כל
הסיפור מסתבר שזה היה פסיכולוג ממש חרא כי הבנזונה החליט
שהמטופל שלו לא חשוב מספיק וקרא עיתון בו זמנית. אבל זה כבר לא
שינה לו כי אחרי שהוא אמר "הייתה מישהי פעם אחת והמישהי הזאת
היהתה ידידה ממש טובה שלי..." רק אז הוא שם לב לכותרת הראשית
והרהר לעצמו קצת ואז החליט להגיד "שכחתי להגיד לה שהצבע האהוב
עליי הוא כחול , אף פעם לא חשבתי שזה מה שישנה לה כל כך בחיים,
מה הצבע האהוב עליי לא יכולתי לענות כי הייתי שקוע בהתלבטות
בין אדום לכחול והעדפתי לחשוב קצת בעצמי אבל עכשיו כבר קצת
מאוחר מדי להגיד לה את זה" הפסיכולוג באמת לא הקשיב והוא הלך
לו לבד הבייתה, מעניין למה זה כל כך היה חשוב לה? הוא שאל את
עצמו, אבל לא היתה לו תשובה, אולי כל המצב היה כבר מסובך מדי
היא עם התסביכים שלה והוא עם התסביכים שלו שגם דברים קטנים
שכאלו יכלו לגרום ל...