היא אוכלת לי את הלב.
כל מה שאני עושה יוצא הפוך.
בום בראש.
היא לא קיימת בשבילי. אני עוצמת את העיניים והיא נעלמת. זה
כואב כמה שזה קל.
סוף סוף אני נחה.
קל לי להיות משוגעת.
סוף סוף יש סדר בחיים. יש הגיון. יש משמעות.יש משמעות. יש
רגשות. יש לב. יש חיים. סוף סוף - יש לי חיים.
למרות הטבעת, אמא איתי כל הזמן.
בספירה של שלושים - ידיים נקיות.
מתי נהייתה לי עוד ילדה? סתם משתעשעת במחשבות. מותר לי. מתי
אמא תבוא עם הסיר? נדמה לי שאני רעבה.
האיש השכן מציץ לי לבית, מצומק כמו מקל קינמון שפג תוקפו. מה
יש לו.
אני עוד אישה יפה?
ספירה של שישים, הסמרטוט המזויין של הספונג'ה נקי. סוף סוף.
הילדות עושות לי רעש. צוחקות.
אולי אני אלך לצחוק איתן?
איזה איש מר מסתכל עלי משם. פרצוף של איש שאכל הרבה חריף.
הדמעות שלי בעיניים.. מהצחוק שלהן..
אז רגע. דר".. איך קוראים לו אמר.. מה אמר.. הקטנה פרא אדם,
רצתה שוקולד.
תביאי שוקולד כמו בגן, ככה היא אמרה לי. הגדולה הסתכלה עלי, יש
לה עיניים.. אני לא יכולה להסתכל לה בעיניים, עושה לי רע.
הסתכלה, הסתכלה, לא אמרה כלום.
טוב אמא? טוב? אז הגדולה אמרה לה - אבא אולי יביא מה"היפר"ביום
שישי עכשיו אין.
ואז הן הלכו לאכול. מזל. הקטנה נכנסת נתחת לשולחן בסלון, ובוכה
ודופקת את הרגליים שעות, אז טוב שנגמר ככה.
אולי אני אביא להן שוקולד?
לא, זה ישנה את הסדר. זה גם שם ליד הריבה.. אני.. לא.. לא רוצה
לחשוב על זה בכלל.
לחשוב על הים... הים... לדמיין את הגלים.. רעש הגלים..
אז מה אמר ד"ר... סבלנות. הוא לא התייאש. גם אני לא. הוא נרדם.
אני כבר שנתיים ערה.
אז הן צוחקות עכשיו. מה יש להן.
שילכו לשחק קצת בחוץ. אני רוצה לדבר עם אמא שלי.
אולי בעלי ידרס בדרך הביתה? אולי אוטו יפגע בילדות, אולי אז..
אני לא בסדר.
אני אוהבת את כולם. נכון אמא? את כולם אני אוהבת, רק קצת
מטושטשטת מהתרופה החדשה, זה הכל.
יש רעש. הוא בא?
הבנות צוחקות שם במטבח. מה השעה? אחת וחצי? בלילה? ביום? אני
צריכה להתרחץ.אני מסריחה . הזעתי כמו חמורה.
הן ממש צוחקות חזק.
אני באה למטבח. הן משתתקות. הגדולה. הקטנה לא מתאפקת. אני
מחייכת אליה. יש לה את הצבעים שלי. היא משלי. הגדולה...
מה מצחיק? גם אמא רוצה לצחוק. מה יש?
הגדולה עושה לה סימן שתשתוק.
מה יש? אני שואלת עוד פעם.
עבדנו עליהם! ככה אומרת לי הקטנה.
על מי?
על "פינקים" היא אומרת.
מה הכוונה?
הגדולה מסתכלת לי עוד פעם. מה יש לה. אני מתעלמת. שתסתכל.
את רואה שפתחנו את החלון? אומרת הקטנה.
כן, אני רואה אני אומרת.
הגדולה אומרת שהיא צריכה פיפי. כל שניה פיפי. נולדה בלי
שלפוחית. במיטה עושה פיפי. משגעת אותי. פיפי.פיפי.פיפי...
אמא.. את שומעת? זו הקטנה.
שומעת.. שומעת.. אני אומרת לה. שומעת. מה קרה.
אז נכון ש... היא לוחשת..נכון שאנחנו אוכלות חלה עם שמנת?
נכון, נכון, אני אומרת לה, לא טוב? סבתא תבוא ו..
לא, תקשיבי, לא זה, אז... עבדנו עליהם!
על מי? אני לא מבינה כלום.מה יש לה? משוגעת גם הקטנה?
אז אמרנו להם, היא אומרת, שאנחנו אוכלות עוף!!!
למי אמרתן שאתן אוכלות עוף?
ל"פינקים"!!! ועוד פעם היא מתגלגלת מצחוק.
מתי אמרתן להם?
עכשיו, שניה לפני שבאת.. היא הרוסה מצחוק.
אוף, את לא מבינה כלום, ככה היא אומרת לי.
מה אני צריכה להבין?
נו, תקשיבי.. נכון שאנחנו אוכלות, שוב היא לוחשת, חלה ושמנת?
כן, אז? כבר אין לי סבלנות.
אז אנחנו פתחנו את החלון במטבח, כי אצלהם היה פתוח קודם, והיה
ריח של עוף, אז אכלנו את ה - חלה והשמנת, היא לוחשת,אבל צעקנו
- אמא,איזה עוף טעים עשית..ממ.. ובכלל אנחנו אוכלות שמנת,
הבנת?
וגם צעקנו - אמא, הצ'יפס יצא לך הכי טעים היום.. ושוב היא
הרוסה מצחוק.
הגדולה חזרה מהפיפי שלה.
שטפת ידיים? אני שואלת. היא מראה לי את שתי הידיים הקטנות
שלה.
סיפרתי לאמא. הקטנה מאושרת. היא מתוקה כמו חלה עם..
הגדולה מסתכלת עלי במבט הזה שלה.


אני חוזרת למיטה. קר לי. אישה זקנה אני. אני מחבקת את עצמי.
ילדה קטנה. פליטת שואה. אני רוצה לבכות את עצמי לים. במאי אני
אהיה בת 35