אז מה?
שוב מתחשק לך לכתוב?
כנראה שאתה שוב בדיכאון.
הרי אף פעם לא ממש כותבים כשטוב.

שוב הבדידות הזאת מתפשטת לך בגוף כמו מגפה, לפעמים הופכת למעת
נסבלת יותר עם כל האנשים מסביב, הרי אף פעם לא ממש התחברת
אליהם, או למשהו בכלל, אולי לחברה, שם אתה מרגיש בטוח, יכול
להרדם בקלות כשהיא מניחה את ראשה על החזה שלך.

כל האנשים שחשבת שהתחברת אליהם אי פעם, נעלמו מחייך במהירות
מסחררת, והמעט שנשארו, נראה שגם זה ענין של זמן.

עוד סיגריה?
השלישית, החמישית, להיום?
לא הפסקת לעשן לפני איזה שנה שנתיים?
זה בטח לא כל כך משנה, עם כוס קפה ביד, זה מרגיש...
אפילו אתה לא יודע מה זה מרגיש, אבל בטוח משהו...

כל הבטון הזה, של הבניינים והשיחות של האנשים מסביב, סוגרים
אליך, עוד ועוד.

שארית של קפה ושארית של סגריה נפגשים בכוס, טוב להם עכשיו?
ביחד, וגם אם כן, עוד מעט הם ידחסו עם ערמות של זבל ועפר,
שיסגרו עליהם וידחסו אותם לנצח.

למה לעזאזל אני כותב את כל זה?
כאילו משהו הולך לקרא את זה, ואם כן, מה הם יגידו?
"וואו, איזה מסכן", "מה זה השטויות האלה", "אני מרגיש בדיוק
כך", "הוא לא שפוי", "אז מה אני בעצם נורמאלי?"
או כל סימפטום אחר של הזדהות רגעית. ואז יעברו... או שבעצם
את/ה שקורא/ת את זה עכשיו, תעבור לסיפור הבא, להתנחם מעט בצערם
של אחרים. כן, גם אני עושה את זה כבר זמן רב.

זה נותן הרגשה מוזרה של שליחות, כוח, חמלה, ושאר דברים שגורמים
לנו להרגיש גדולים יותר ממה שאנו באמת, אך זה לא כך, למען
האמת, גם אם לא נודה בזה לעצמנו, אנו ממש קטנים וחסרי חשיבות.
גם הגאונים הגדולים, שלומדים עליהם מספרי ההיסטוריה, ומדקלמים
מהם בערבי קריאה, הרי זה לא ממש מתוך כבוד אליהם, אם כבר אז זה
כדי לתת לנו את התחושה שנתנו כבוד למשהו, וזה כבר הופך אותנו
לאנשי החברה הגבוהה, אנשים מכובדים יותר, רוחניים יותר, כאלו
שאפשר להעריץ, לחקות, אנשים שהם חלק מאיזו חברה.

ובסך הכול עוד דרך להפוך את הבדידות לנסבלת יותר. עוד מבוי
סתום שמחייב אותנו לדפוסי התנהגות המקובלים  בחברה אליה בחרנו
להשתייך, ולהיות מקובלים בה. וזה הופך אותנו לשלמים יותר?
כנראה כן, אם אנו מצליחים לשקר לעצמנו מספיק. הרי גם המובילים
שלה בסך הכול מתנהגים כמו שמצפים מהם, להוביל, וכאשר משהו
מערער על מעמדם, מעמדם מתערער ובסוף נופל. כאשר החברה מצפה
פתאום למשהו אחר.

הרי האנשים שכולם באמת מאמינים, אך לא מבינים איך זה, הם אלו
שלמדו לחיות עם עצמם בשלום, נזירים שתקנים,בודהיסטים למיניהם
וכו'. הם מצאו את השלמות של עצמם בלי כל צורך בחברה ובעולם
שמסביב. הרי כולנו מכירים את התחושה החמימה של עצימת עיניים
בחדר שקט בדממה להרגיש את השקט ולשכוח לרגע מהכול.

אבל איך אפשר עם כל המהומה הזאת מסביב?

לא נולדתי במקום שקט, פורח עם אנשים מלוכסני עיניים חכמים
ושקטים. מסביבי אנשים כעוסים, עסוקים, עובדים וגם אני חייב, אם
אני רוצה לאכול ארוחת בוקר או כל ארוחה אחרת.

אז אני חולם לי, על טיול ארוך ככל האפשר לדרום אמריקה, ליערות,
להרים ולשקט, שאף אחד לא הבטיח לי שם מעולם... אבל שווה
לנסות.

אז מה בינתיים?, או לשארית תקופת חיי במקרה הגרוע.
להמשיך ולהכנע ל "אלה הם החיים שלי?"
או אולי ללכת על "if you can't fight them, join them"?
תהרגו אותי אם אני יודע, קרוב לוודאי שתעשו לי טובה....
אבל.... מי יודע?