כשנכנס הרב, הוא ישר שאל אותי אם אני כועסת.
ישר אמרתי לו שלא. הסתכלתי עליו, במבט כזה, כאילו זה כל כך
ברור שלא.
הרי על מי יש לי לכעוס? על עצמי שהייתי לא הכי נחמדה בשיחה
האחרונה? עליו שיכל להיות יותר זהיר? על האלוהים הזה שטוענים
שהוא קיים ומלא רחמים, אבל משום מה אני לא נוכחת לכך?  על כל
האנשים שמבקשים ממני להיות חזקה בשביל כל העולם ואחותו, אבל
בשבילי לא?  על כל האנשים שלא מבינים, כי אף פעם לא היו
במקומי?

הוא לא היה היחידי ששאל. למה שואלים אותי? אני נראת לכם
כועסת?
אולי מתוסכלת.. אבל גם בזה לא בטוחה.

תמיד חשבתי בתור ילדה, למה תמיד שמישהו מת, אומרים שהוא היה
כזה טוב ומיוחד במינו ואין כמוהו, הרי לא יכול להיות ש-כולם
כאלה.
אבל,  הוא באמת היה כזה.

אז אנשים אומרים לחיות כל יום כאילו היה האחרון, ואז זה פחות
יכאב.  איך אפשר לעשות דבר כזה? לחשוב כל שיחה, שזהו אתם לא
הולכים לראות את הבן אדם הזה יותר. לא תדברו איתו יותר.
להיזהר על כל מילה, שחס וחלילה לא תצטערו על כך מאוחר יותר.
נראה לי קצת בלתי אפשרי. (?)

ועדיין, אני משותקת. מישהו אמר לי שלוקח זמן לעכל, המון זמן.
אבל למי יש את כל הזמן הזה? כל יום נראה לי כמו נצח, ואם אני
אצליח לעכל את כל זה רק עוד שנתיים, או בכלל לא?  חוץ מזה, מי
אמר שאני רוצה לעכל את זה, להשלים עם זה שהוא נעלם ולקבל את זה
כעובדה.  

"אלוהים נתן ואלוהים לקח".  
"אל מלא רחמים".
זה אלוהים זה? יורקת על האלוהים שלכם. על התפילות. על הצום. על
החגים המזדיינים.  על בתי הכנסת. על ההסברים שלכם. על הסליחות.
 
"רחמן", אהה כן.
אולי דבר אחד נכון, הוא לקח.
הוא לקח חיים, לקח אותי. את אמא שלי. את אח שלי. את סבתא.

ואותו, אותו לקח!

"האלוהים" הזה שלכם?
יורקת עליו.
ולא.
אני לא כועסת.

צ צ צ.