השעה הייתה מאוחרת והחושך זרם פנימה דרך החלון הפתוח. כל הקור
נכנס לתוכה ויצא, נכנס ויצא. לורבל סגרה את החלון, אך עדיין
היה קר. היא עצמה את העינים והקור אפף אותה. היא כמהה ליד
מכוונת, לכוהנת הגדולה שתעזור לה למצוא תשובה, מזור למכאוביה.
 כבר שנה עברה מאז מות משפחתה ולורבל נותרה בודדה. שכן אסף
אותה לביתו, הבטיח לגונן עליה מהקור. הוא שיקר.
 אשתו הייתה מתעללת בה. יום אחר יום, שעה אחר שעה, מילולית,
גופנית ולא היה לה לאן לברוח. הקור חדר עמוק לתוך גופה ואיים
לכלותה. בעוד מספר דקות, האשה תחזור מהעבודה והכאב איתה. היא
התלבשה, כיסתה עצמה במעיל וצעיף. פתחה את הדלת והתחילה את
סיפור חייה החדש.
 בעיר "אילו-אילו" היה אסור לדבר, בתכלית האיסור, אסור להוציא
אף לא ציוץ ואפילו הקטן. לורבל אהבה לשיר, זה הדבר שהיא הכי
אהבה לעשות. בימים שלפני האיסור, אמה הייתה שרה לה עד שהיא
הייתה נרדמת...
 כעת, לורבל הייתה לבד בשממה העירונית, לבושה במעילה ובצעיף
כשאגודלה מופנה כלפי חוץ. השעה התקרבה לחצות ובכבישים עדיין
היו מכוניות. היא חיכתה עשר דקות ואף מכונית לא עצרה. היא
חיכתה עוד עשר דקות ועדיין, אף מכונית לא עצרה. היא התיישבה
והתחילה לבכות. העולם הזה היה יותר מדי עבורה ואם אשת השכן
תמצא אותה בחוץ, גורלה נחרץ לבטח.
 לפתע, שמעה חריקת בלמים. מכונית כסופה עצרה בצד הדרך. לורבל
עמדה על רגליה, ניגבה בצעיפה את עיניה וניגשה קדימה. האשה,
שישבה בצד הנהג, הורידה את החלון ושאלה בתנועותיה אם היא בסדר.
הנערה הניעה את ראשה לצדדים וביקשה להכנס למכונית. האשה פתחה
לה את הדלת והן החלו לנסוע.
 לורבל החלה שוב לבכות. האשה הייתה נבוכה. יושבת לידה נערה
שהיא לא מכירה ובוכה. היא רצתה לנחמה, אך לא ידעה איך. היא
נזכרה בשיר שהיא נורא אהבה, אז בימים שלפני האיסור והיא החלה
לשיר באזני הנערה:

                 חלום שחור בתוך ים לבן
                 עשן בתוך גרוני מחליף גוון
                 שונאת פרידות מרובות
                 העשן זורם מתוך הארובות
                 דמעותיך כמלח בפצעיי
                 עשן נכנס אל תוך עיניי
                 תפסיקי לבכות או שאצרח
                 א ה ה ה ה ה ה ה ה ה !

 האשה צרחה. הנערה פערה עיניה בתדהמה. קודם כל בגלל שהאשה
דיברה ולא רק דיברה, אלא שרה! אחר-כך בגלל הצרחה, היא פחדה
שישמעו אותה וייעצרו את שתיהן בשל הפרת האיסור הקדוש. האשה
עצרה בצד הדרך ולא אמרה מילה. היא התחילה לעשות תנועות מוזרות
עם הידיים ולפשפש בתא הכפפות, מחפשת אחר דבר-מה. היא הוציאה
אקדח וטענה אותו. הנערה הייתה מבולבלת, פחדה שהיא הולכת לירות
בה. האשה פתחה את דלת המכונית שלצד הנערה, נתנה לה את האקדח
והצביעה אל הדרך החוצה. הנערה יצאה והמכונית נסעה לה לדרכה.
 היא הסתכלה מסביבה וראתה דרך כפרית כשבצידיה המון המון עצים.
היא עמדה לה לבדה, עטופה במעילה ובצעיף, בכיסה אקדח, בצד הדרך,
בצד היער. היא הייתה עדיין ב"אילו-אילו", זאת היא ידעה והיא
חיפשה בזכרונה נואשות אחר הדרך החוצה. היא החליטה לפסוע במורד
הדרך ולקוות לטוב.
 היה ירח מלא, מה שנתן לה מעט אור. היא צעדה, מקשיבה רק לקול
פסיעותיה, כשלפתע, הבחינה באור אדום עמום היוצא מתוך העצים.
היא צעדה לקראתה, לא מודעת לסכנות האורבות בחשיכה. לא מודעת
וצועדת... כשהוא קפץ עליה.
 הוא הסריח מאלכוהול זול וניסה לנשק אותה. הוא הצמיד אותה
לקרקע בעודה נאבקת. הוא החליא אותה. הוא נגע לה בחזה ואז היא
השתגעה לגמרי. היא הצליחה להשחיל את ידה לתוך כיסה והוציאה את
האקדח. היא ירתה בו פעמיים. פעם אחת בצד הגוף ופעם שניה בראש.
הוא עדיין היה עליה, אך הפעם לא זז. היא השליכה אותו מעליה
וכן, גם את האקדח והתחילה לרוץ. היא רצה מהר ככל יכולתה, הרחק
מהתפלצת ביער, כשהבחינה שהיא כבר הרחק מהכבישים והבניינים
והרחק מהעצים.
 בעוד מספר דקות, יפציע הבוקר והיא כמעט יצאה מן העיר. היא
הייתה מלוכלכת ממנו ומהחוויה שעברה. מולה השתרע לו ים כחול,
עמוק ויפה. יפה כמו עורה הכהה. היא התפשטה מבגדיה והלכה לתוך
הים. היא חשה כיצד המים מכסים אותה וחודרים לתוכה כמו משב רוח
רענן ביום קיצי. המים כיסו את ראשה ולא היה לה איכפת. היא חשה
סחרחורת קלה וחוסר נשימה. היא הייתה כעת עמוק עמוק בתוך הים.
השחר החל להפציע וזהו היה יום חדש.  יום שבו אף אחד כבר לא
יגיד ללורבל מה לעשות.