מנשה כבר בן 47, אבל אפילו פה הוא לא מפסיק לעשן. נכון, מאז
שהוא עבר לפה, החוקים אינם אותם חוקים, פה כבר מותר לעשן. אחרי
הכל זה כבר לא כל כך משנה. מנשה חדש פה בסביבה, והוא לא מתמצא
באזור. לא אחת הוא נעזר באחד מהתשובים הותיקים כדי להגיע למחוז
חפצו. מנשה בודד, הוא נטש את אשתו ואת ילדיו תמורת חיים במקום
טוב יותר, שליו יותר. האנשים פה אינם מסבירי פנים כפי שמנשה
חשב שיהיו. מנשה מאוכזב. הוא עסוק בתהיות לגבי עתידו, מה יקרה
לו בהמשך, והאם יהיה לו פה טוב. בזמן שהוא היה עסוק במחשבות,
הוא שכח את הראיון שקבע, שאמור להתקיים בעוד כ-15 דקות. מנשה
יודע שאם יאחר לראיון, מקומו לא יהיה פה, אלא במקום אחר, שכולם
כבר שמעו עליו שם, במקום בו גר פעם מנשה. מנשה יודע שהוא חייב
למהר לראיון, אבל עמדה בפניו בעיה- הוא לא יכול לנווט באזור
כמו שאר האזרחים כי הוא עוד לא קיבל את כלי התחבורה שלו, מעין
"רכב-חברה" כמו שהיה לו שם, במקום בו גר פעם.

מנשה נלחץ. הוא לא רוצה לפספס את הפגישה שלו, הוא רוצה להישאר
פה... למרות הכל. הוא החל לרוץ, וכולם הסתכלו עליו, לא מבינים
מדוע אותו אדם אפור-שיער מתרוצץ בין האנשים שמנהלים את חייהם
כרגיל-בשלווה. פתאום, הבזיק בראשו שמאפיר של מנשה רעיון. כ- 2
דקות ריצה משם, ישנה תחנת רכבת. עם קצת שכל והרבה מזל, אולי
הוא יוכל להגיע לשם בזמן, לרכבת. עם עוד קצת מזל, אולי הרכבת
אף תוביל אותו היישר למקום אליו הוא צריך להגיע. מנשה החל
להגביר את הקצב. אפילו פה, על פניו של מנשה ניכרת הבעה מסוימת,
הבעה של עייפות, כנראה בשל העובדה שהוא עישן 2 חפיסות סיגרים
בכל יום, שם, במקום הישן ההוא שהיה פעם בייתו. כנראה שהמזל
שיחק למנשה באותו היום. הוא הגיע לרכבת בדיוק מפתיע, כשהדלתות
כמעט נסגרו עליו. הוא התיישב על הכיסא האדום, כיסא אדום כמו
ברכבות שבהן נסע פעם, לפני שהגיע לפה. מנשה התפלא למה הכרטיסן
כחול המדים לא עובר, האם הנסיעה היא בחינם? אם כן, משנה בטוח
שהוא ילמד לאהוב את המקום אפילו יותר. הרכבת, למזלו הרב של
מנשה, מגיעה בדיוק לאזור אליו רצה להגיע, למשרד בו יערך הראיון
הגורלי.
לידו של מנשה יושב אדם צעיר ונאה, כבן 20. מנשה תוהה מה פשר
המצאותו של הצעיר באזור. הוא חשב שרק אנשים בגילו ומעלה נמצאים
פה, מעין בית אבות שכזה. מנשה מביט בצעיר, והוא כאילו ידע מה
חשב מנשה, התחיל לספר למנשה מה הוביל אותו לעבור לכאן. הצעיר
מספר למנשה, שיחסיו עם הוריו הדרדרו על כדי כך, שהוא היה חייב
לעזוב. המקום היחידי אליו יכול היה ללכת הוא לכאן, המקום השליו
הזה. מסתבר, שגם לו, לצעיר, יש פגישה, ראיון שיבטיח את מקומו,
וגם הוא ממהר. הראיון של הצעיר נקבע ל 10:40, בעוד ראיונו של
מנשה נקבע ל 10:25, שניהם תהו מדוע משך הראיון הוא כה קצר.
הצעיר שאל את מנשה מי המראיין. מנשה לא ידע כיצד לענות לו,
מהסיבה הפשוטה שגם הוא לא ידע. הוא אמר לצעיר שכנראה המראיין
הוא המנהל של המקום, או אחד מעוזריו.

הרכבת צפרה לפני שעצרה בתחנה. מנשה והצעיר ירדו ממנה ואיחלו זה
לזה בהצלחה בראיון. מי יודע אולי עוד יתראו בהמשך. מנשה המשיך
לגבי המשרד הגדול, המפואר, ששכן בבניין רב קומות אותו היה ניתן
לראות כבר מהתחנה.

מנשה נמצא פה כבר שבוע. סרטן הריאות גבה את מחירו, ועכשיו מנשה
נמצא פה, יחד עם רבים אחרים, בגן העדן. הוא חשש מהראיון, אבל
כשהתקרב אל הדלת, הוא חש באנרגיה מוזרה, אמרגיה שהפיחה בו
תחושת בטחון בה לא חש עד לאותו הרגע. שני מלאכים לבנים וגבוהים
פתחו למשנה את הדלת. אור לבן בוהק סינוור את עיניו, ולאחר מספר
שניות הוא כבר היה יכול לשמוע קול. הקול שמנשה שמע לא ניתן
לתיאור, מנשה עצמו לא הצליח להחליט האם הקול שהוא שומע הוא פרי
דמיונו הפורה, או קול אמיתי הקורה בשמו.

מספר דקות עברו מאז החל הראיון, ומנשה כבר לא חושש, כבר לא
מפחד. הוא מספר לאלוהים בקצרה על תולדות חייו. אלוהים שותק,
מקשיב למנשה, מידי פעם מהנהן. אלוהים אומר למנשה שלמרות שהוא
אמור היה לחיות עוד שנים ארוכות, העובדה היא שהוא פה, בגן עדן.
הראיון עבר בהצלחה. אלוהים מתנצל ואומר שאזל להם מלאי הכנפיים,
ובמקום זה נתן לו כרטיס זיכוי בו יקנה לעצמו זוג כנפיים, כמו
שיש לכולם, ברגע שיגיע המשלוח.

הראיון הסתיים, ומנשה שמח. הוא מרגיש שחושבים עליו שם למטה,
ומתגעגעים אליו. אולי יחזור לבקר שם, במקום הישן, בעוד כמה
שנים. הוא יושב מחוץ למשרד, מביט בעוברים ושבים, הנכנסים עם
מבט מפוחד, ויוצאים עם חיוך גדול ומלא בטחון, בעוד אלוהים
מחייך חיוך מתנצל ואומר: "מצטער אבל נגמר לנו מלאי הכנפיים".