הוא ניגש אליה מאחור השריון שלו רשרש והיא הסתובבה לפני שנגע
בה, הוא עמד כל כך קרוב שהיא יכלה להריח את גופו... ריח גברי
שגרם לה למצמץ מהתשוקה שאחזה בה לפתע...
הוא עמד מולה, החזיק את מגן הראש האבירי שלו מתחת לזרועה,
והסתכל ישר בעיניה. הוא לא אמר מילה, שפתיו נעו כאילו עמד
לומר משהו בכל רגע, אבל הוא שתק. עיניו דיברו אליה, עיניו
הטובות, הירוקות והצלולות כל כך שסוחפות אותך פנימה... הן
סיפרו לה את תשוקותיו הכמוסות ביותר.
הוא ראה כי מבטה המרוכז הפך לחולמני, בהינף יד עדינה היא
החזירה קווצת שיער למקומה... הוא עקב אחר פעולותיה כאילו הן
הפנטו אותו, שכך באמת זה היה.
עיניה לא זזו, היא לא רצתה שהרגע הזה יגמר. היא אבדה לגמרי
בתוך המחשבות שחשבה כי שלו היו...
המבט שלו עורר אותה, היא לחלחה מעט את שפתיה עם לשון וורודה
קטנה בידיעה שהוא עוקב אחרי כל תנועה הכי מזערית שתעשה. כמו
שהיא עוקבת אחריו.
הם עמדו כך, כמהופנטים מספר רב של שניות שנראה להם כנצח הכי
מקסים...
היא רצתה להיכנס בין זרועותיו השריריות שיגנו עליה מכל שאר
העולם, והוא רצה לנשק את שפתיה החושניות... באוזניה רצה ללחוש,
לספר הכול מהכול... הוא הרגיש שהיא היחידה שתבין אותו. לאף אחד
לא היו המילים לומר אחד לשני, והם העדיפו רק להתבונן, בלי
לגעת... למשוך את הנירוונה... הם רצו לשמור את הרגע לכל שאר
הרגעים...
דמעה זלגה מעיניה והיא השפילה את מבטה.
-למה?
ידו התרוממה ואצבעותיו ניגבו את הדמעה
אך היא לא ידעה מה לומר.. איך להסביר.. כל כך הרבה רגשות הציפו
אותה בו זמנית וזה היה מסודר כל כך פשוט אצלה בראש שרק הדמעה
הטהורה הזו נשאה את ההסבר...
-למה?
שאל שוב. היא הרימה אליו את עיניה, חוששת, מהססת אם להרשות
לעצמה שוב ללכת לאיבוד ברכות של הזר הזה... אך אין זה משנה כי
קולו הפנט אותה אף יותר, היא הרימה את היד בהיסוס ונגעה עם
קצות אצבעותיה בשפתיו הרכות. הוא נשק להן, עיניו ננעלו על שלה
בניסיון להחזיר את הנצח. אך זה כבר הלך ולעולם לא יחזור.
-זו טעות... לא היית צריך לבוא... כי..
הדמעות הציפו את עיניה. הוא רצה לחבק אותה אבל היא זזה.
-זה יהרוס אותי, אני יודעת.
בבקשה ממך, אל תסתכל בי כך! כי...
-אני כבר שלך... היא לחשה
וזה קורע אותי מבפנים! זה כל כך חזק.
היא כל כך אהבה אותו שרצתה למות רק כדי להפסיק לאהוב אותו
בצורה כל כך מרוקנת.
-אני מצטער שבגללי את מרגישה כך, אבל דעי שגם אני מרגיש כמוך.
חיי בלעדייך, ריקים הם!
-לך
- לא, אני אוהב את ההרגשה כשאת איתי. אני מוקסם ממך. איני יכול
להפסיק לבהות בך. אהובתי, את כישפת אותי אליך לגמרי...
-לא! זה אחרת!
-לך, תעזוב אותי עכשיו!
אני... רק תלך!!
קול פנימי החל לצרוח ולהשתולל. לקלל אותה על טיפשותה. הדמעות
הציפו אותה בזמן שהוא התרחק ממנה... כשהוא יצא היא החלה לצרוח
ולהתייפח מכאב... כאב כל כך עמוק שלא מובן מאיפה הוא מתחיל.
-טיפשה! טיפשה! טיפשה! אמר הקול