עשיתי הכל במהירות. התלבשתי במהירות התארגנתי במהירות הבטתי
בחדשות של 6 במהירות. נתתי נשיקה לאחותי הקטנה במהירות,
ולאחריה לאימא במהירות. הייתי בדרכי לאימון כדורסל. הכדור היה
אצלי ביד. זה היה כדור חדש והיו עליו חתימות של כמה מכוכבי
מכבי תל אביב בכדורסל. כמו צ'יטה הרצה במהירות בשדות הירוקים
באפריקה, רצתי אל האימון. אימונית ספורט על גופי וכובע גרב
מצמר לראשי. תמיד אהבתי את הסגנון לבוש הזה. יומיומי וספורטיבי
ובכל זאת עם מעט חן. התקדמתי אל עבר אולם הספורט שסמוך למרכז.
רגע לפני שעמדתי לפנות בכיכר, עצר אותי חבר שלי, אייל. אייל
היה אחד החברים הכי טובים שלי, וקפטן נבחרת הכדורסל של הכיתה.
הערצתי את אייל. את היכולת שלו לתמרן בין אימונים לבין לימודים
לבין החברה הכוסית שלו. איך הוא יכול לשלב בין הורים לוחצים
למורים כועסים ולצאת הכי גבר שאפשר ובמיוחד איך הוא יכול להיות
מושלם כל-כך. אייל התקרב לעברי וקירב את ידו כמסמן שאלחץ אותה.
החלפנו שלום ידידותי באופן הכי גברי שאפשר סטייל "היי אחי?"
"מה המצב גבר?", והתקדמנו יחד אל עבר האולם. משנכנסו התברר
לשנינו כי נבצר מהמאמן מלהגיע לאימון מטעמים אישיים וכך נותרנו
רק אני ואייל במלתחות. אייל חייך אליי משהבין שאני מדוכא שנדחה
האימון: "לא נורא! עכשיו לפחות יש לי קצת זמן לחברה שלי,
ירדן!"- "מה?" שאלתי בהפתעה "יש את המבחן הזה במתמטיקה מחר-
אתה לא מתכנן ללמוד? באמת מעניין איך אתה מוציא ציונים כאלה?",
הרמתי את ידיי לאוויר בתנועה חדה המביעה חוסר בהירות. אייל
הכניס ידו אל כיסו והוציא ממנה קופסת כדורים עגולה. "אקמול?-
זה הפתרון היצירתי שלך" שאלתי. "נסה שוב" קרא לעברי אייל תוך
שהוא מכוון אל השם שעל החפיסה- "ספידים?!?!?!"- צעקתי בקול רם
שעבר לאורך כל האולם. אייל התקרב לעברי וסתם את פי במהירות עם
ידו, תוך שהוא דוחף אותי אל עבר הארונית. "אל תצרח את זה - זה
מה שחסר לי! זה לא חוקי אתה יודע!".
לא עברו יותר מעשר דקות ובלעתי בקושי רב שניים מהכדורים. זה
היה צפוי למעשה, כמעט ברור. נער בגיל ההתבגרות עומד חסר אונים
נוכח עשרות מבחנים, הורים, מורים, משפחה ואימת הכישלון בחייו
הבוגרים בשילוב עם לחץ חברתי- זה היה רק עניין של זמן עד שאבלע
את הכדורים האלה. מה שלא ידעתי זה כמה כדור קטן יכול להשפיע.
הוא היה קצת מרוכז והיה לו טעם מר במיוחד. אייל קיבל אותו מחבר
של חבר שלו שחזר לפני כמה ימים מהודו. הוא הבטיח לו כמו ראש
ממשלה, רגע לפני הבחירות, הבטחות על מרץ ואנרגיה שיאפשרו לו
להספיק הכל- אבל הכדור הזה לא עמד בדיוק  בהבטחות הגבוהות שלו.

כנראה שהשילוב של הכדור הלא ברור הזה והעייפות מחסך ברור בשינה
לא עשו לי יותר מדי טוב, שכן עד מהרה שקעתי בעולם אחר- סגול
כזה עם נקודות כחולות. כל אולם הספורט התהפך סביבי. השירותים
במלתחות נעלמו בהדרגה והארון בגדים הפך לכיסא. ניסיתי לצאת מזה
אך ללא הצלחה. בקול חנוק קראתי אל עבר אייל אך הוא לא היה שם
להציל אותי. כל הזמן הרגשתי שאני נחנק. כאילו משהו מלופף חבל
כבד על צווארי ומושכו בחוזקה. התחלתי להסיט את החולצה למטה.
מתפתל מנסה להיחלץ מהמחנק הנוראי נותרתי לעמוד שם. לא בדיוק
הבנתי מה קורה סביבי, הייתי ילד טוב, אף-פעם לא לקחתי חומרים
כאלה, בטח לא כאלה שלא קיבלתי אליהם המלצה רפואית. התקדמתי
באולם, ונכנסתי אל המקלחות בכדי לשטוף את הפנים. התמונה
מעורפלת מדי- ברז, מים, סבון, ההשתקפות שלי על הלהב החד של
סכין, צרחה מקפיאת דם, גופה והתעלפות...
התעוררתי 24 שעות מאוחר יותר על גבי מיטת עץ ומזרון נוקשה עטוף
בסדין כחלחל. בית החולים "אסף הרופא" סומן באותיות חזקות
וברורות על גבי אחד מקירות בית החולים- "מחלקת טראומה". אייל
לא שכב לידי, הוא היה עטוף בניילון שחור. גופתו המתה שרועה על
גבי אלונקה, לאחר מאמצים רבים להצילו. "מנת יתר" נרשם מתחת
לשמו ולכתובת מגוריו. הוריו הבוכים עמדו בסמוך לגופת בנם.
הוא היה יכול להיות שחקן כדורסל מצטיין ואולי אפילו להגשים את
חלום ה-N.B.A שתמיד היה לו. הוא היה יכול להתחתן עם ירדן,
החברה הכוסית שלו, ולהביא ילדים שישבחו בקלות את כל גזע המין
האנושי. הוא יכל להיות בן מושלם להורים שלו שתמיד טרחו להראות
את התמונות שלו לכל האורחים ולכל הקרובים, שלא לדבר על כל
התעודות הרבות שעל המדף ועל כל המדליות שזכה בהם בתחרויות
מקומיות וארציות. הוא יכל להיות אבא טוב לילדים מתוקים וסבא
טוב לנכדים חמודים.
לא נחייה לראות אותו הופך לכל אלה, אבל כן נחייה לראות אותו
נקבר באפר-נחתם במצווה! חייו נגנבו ממנו בטרם עת וכעת לעולם לא
נדע מה היה קורה אם! כן נדע מה קרה בגלל. כן נדע איך אפשר
למנוע מקרים עתידיים. כן נדע להסיק מסקנות - רגע אחרי שכבר
מאוחר מדי!
אבל אני, אני שוכב על מיטת העץ הקשה, מודה לאל (אם הוא קיים!)
על שאני עדיין כאן. מאשים את החבר של החבר שביקר בהודו ולפעמים
אפילו את כל ההודים על המדינה המחורבנת שלהם. מאשים את האבא
הטיפש שלו, שלא התעניין בחיים של הבן שלו והיה עסוק יותר
בניהול המפעל המיותר הזה לייצור ברגים. מאשים את אימא שלו
שהייתה עיוורת והעדיפה להראות את התמונות והתעודות והמדליות
ולחיות באשליה מתוקה שהבן שלה הוא מושלם באמת כשבמציאות הוא
הורס לעצמו את החיים כדור אחר כדור. מאשים את הסוחר סמים
המסריח שלא הסתכל טוב על הסחורה שהוא מצא או קנה. מאשים את מי
שייצר את הסם ולא הכניס את החומרים הנכונים בכמויות המתאימות.
כועס על הכדורים עצמם שבאים בצבעים יפים כל כך- אדום כחול ורוד
ירוק וכתום - כמו צבעי הקשת, כאילו נותנים תחושה של אוטופיה
ופסטורליות שאין לה ביסוס בכלל. אבל הכל כדי לא להאשים את
עצמי- שיכולתי לשער ולא עשיתי כלום כדי למנוע. שיכולתי להבין
ולא עשיתי כלום כדי לעצור!  
בניתוח הגופה סיפרו אחר כך שנראה היה שהכדורים גרמו לו לסבל
נוראי ולכן מבלי להבין את מעשיו החל הוא חותך לעצמו את הורידים
עם אולר שהביא מהבית. הוא החל חותך את עצמו- את פרקי ידיו ואת
בטנו ואת לשונו. מרטש את גופו לחתיכות קטנות. דם החל נוטף על
הסכין ועליו ועל הכדורסל החדש עם החתימות של מכבי תל אביב.
המוות שלו היה רק פיזי. נשמתו מתה מספר חודשים קודם כשהחל
בהדרגה להתמכר לספידים. ירדן עצמה סיפרה אחר כך שהיא בגדה בו
עם משהו ושהוא בכלל התחיל לאבד עניין בחיים. ההורים סיפרו
שבבית הוא התנהג כבהמה חולה וכל ניסיון שלהם לעזור לו עלה
בתוהו. המורים סיפרו שהוא החל מדרדר בציוניו בייחוד בחודש
האחרון.

                                       

אולי יש יותר אנשים להאשים חוץ מאת עצמי (ואת ההודים) אבל
בסופו של דבר זה לא מי אשם, אלא מי לא נמצא איתנו כבר יותר...
גופתו של מי נקברה בחול הקר... חייהם של מי נהרסו לנצח???
מה שבטוח זה שאייל לא היה מושלם בכלל.... להפך הוא היה שבר
כלי... הוא כן היה שחקן טוב שידע להחביא את המציאות מאחורי
תסריט כתוב מראש ועלילת סרט הוליוודי מושלמת. אבל זה לא אומר
שהוא מושלם! בכלל לא...