אני זוכרת אז, כשענבל לקחה אותי ל"טיול" ההוא. היא באה אלי
באיזה בוקר אחד ואמרה שהיא רוצה שנלך לטייל. הופתעתי, ענבל היא
לא אחת שאוהבת טיולים, לא כל כך אוהבת ללכת ברגל. "נו.. בואי
זה מקום מיוחד" היא האיצה בי. אז הלכתי איתה. הקיבוץ היה מוקף
טבע, לא היו חסרים מקומות לטיול. ענבל לקחה אותי לנחל אחד
שהיינו שם בטיול בבית ספר לפני כמה שנים. התחלנו ללכת בתוך
הנחל המים היו די נמוכים והגיעו לנו עד לברכיים. ענבל תמיד
שנאה ללכת במים, היא לא אהבה להתלכלך. לאורך כל הנחל ניסיתי
לשאול אותה לאן אנחנו הולכות אבל היא לא גילתה לי, היתה
מסתורית כזו פתאום. אחרי לפחות רבע שעה של הליכה הגענו למה
שנראה כמו סוף הנחל. "הנה" היא אמרה לי. לא הבנתי מה היא רוצה.
היא לקחה לי את היד ואז ראיתי שיש מן מערה כזו בסוף הנחל.
נכנסנו בזהירות כי הפתח לא היה גדול, בהתחלה אפילו לא ראיתי את
הפתח. כשנכנסנו שפשפתי את העיניים שלי, לא הייתי בטוחה אם מה
שאני רואה זו המציאות או שזו רק אשליה, הזיה שלי. זה נראה
כאילו שהמקום עשוי קרח, או יהלומים, הכל היה כל כך נקי ונוצץ,
לא הבנתי איך יכול להיות מקום כזה פתאום באמצע שום מקום, בתוך
האדמה. "ענבל.. מה זה המקום הזה?" היא חייכה. "מדהים, נכון?"
"מדהים זו לא מילה!" היא צחקקה קצת. "את יודעת למה הבאתי אותך
לפה?" היא שאלה. הנהנתי בראשי לאות לא. "במקום הזה אפשר להיכנס
לתוך אלוהים." "ענבל, תפסיקי עם השטויות שלך." "תאמיני לי
לרגע, טוב? לרגע אחד תחשבי שזה יכול להיות." "אוקי" אמרתי לה
וניסיתי להאמין שהיא צודקת, למרות שלא כל כך הבנתי למה היא
מתכוונת. אחרי כמה דקות שהסתובבתי שם- מאלה באמונה שדרך המקום
הזה אפשר להיכנס לתוך אלוהים ראיתי את ענבל מחייכת בהנאה, כמעט
בניצחון. "מה?" חייכתי אליה. "תסתכלי איך את עומדת." והיא
הסתכלה על הרגליים שלי. ריחפתי. חייכתי המומה ממראה עיניי.
"אני אשאיר אותך לבד פה לכמה דקות, אני אבוא עוד מעט כדי לקחת
אותך, טוב?" סימנתי לה כן בראשי. אני לא כל כך זוכרת מה עשיתי
שם, אני רק זוכרת ריחוף והרגשה מאוד חזקה בפנים,כאילו שכל מי
שאני מתאסף לתוך הרגשה אחת, שכל מה שעבר עלי, שכל מה שעובר
עלי- ועוד יעבור מתכנסים יחד עם כל הרגשות שחוויתי לבועה אחת.
אף פעם לא הרגשתי את זה. אחרי כמה דקות ענבל נכנסה למערה וקראה
לי לבוא. פתאום הרגליים שלי נחתו על האדמה. הרגשתי כאילו שאני
מתעוררת מחלום, שאני חוזרת לתוך המציאות. "בואי הביתה, אני
אסביר לך מה קרה" ענבל אמרה לי והחזיקה לי את היד שאני לא אלך
לאיבוד, הייתי כמו על השפעת סמים, כמו שיכרוה והייתי זקוקה
לזמן להתפכח. עד שהגענו הביתה כבר הייתי "מפוכחת". "אני מכונה
לשמוע הסברים" אמרתי לה. "טוב.. אבל תזכרי את ההרגשה ההיא, אני
לא רוצה שתסתכלי עלי כמו מטורפת." "מה פתאום, דברי, אני
שומעת." ענבל לקחה נשימה עמוקה והתחילה להסביר, "האמת שאני לא
ממש יודעת מה להגיד לך. עכשיו את מאמינה לי שהיית בתוך
אלוהים?" "מאמינה." "לקחתי אותך למקום הזה כי הוא מקום שקט,
מקום שאין בו כלום כמעט, אולי גם בגלל זה הוא כל כך מדהים.
השקט שהוא עושה גם בעיניים, גם בנשמה, זה נותן לך להישאב לתוך
הריק" היא עצרה לרגע ונתנה לי להפנים את הדברים. "הריק?" שאלתי
אותה. "כן, הריק. שזה בעצם אלוהים, לפי מה שאני מבינה." ניסיתי
להבין את מה שהיא אומרת, "אלוהים הוא הריק?" ישר עלו בי
אסוציאציות של שיעורי ביולוגיה והחלקיקים. "כן, רוצה הסבר,
נכון?" "מה נראה לך?" צחקתי, למרות שבאמת הרגשתי ההפך מצחוק-מה
שזה לא יהיה. "את יודעת שכל החיים שלי אני שואלת מה זה אלוהים,
כי ההורים שלי דתיים, ואח שלי לא ולי קשה לקבל את אלוהים כמו
שההורים שלי מאמינים בו- אבל בכל זאת תמיד הרגשתי שכן יש משהו
כזה שהוא אלוהים ואמרתי לעצמי שאני אגלה את זה." היא לקחה
נשימה, "ואז יום אחד טיילתי בנחל, אני אפילו לא יודעת למה, אני
הרי שונאת לטייל. ואז הגעתי לסוף הנחל ופתאום ראיתי את הפתח
הזה של המערה. בכל מצב אחר לא הייתי אפילו טורחת להסתכל מה יש
שם אבל באותו רגע הרגשתי שאני חייבת לעצמי להיכנס לשם.
כשנכנסתי לתוך המקום ההוא הייתי המומה- בדיוק כמו שאת היית.
עשיתי סיבוב במערה ואז התחלתי להרגיש שאני מרחפת, ראיתי
שהרגליים שלי כבר לא על האדמה. ואז אני לא זוכרת איך זה קרה
נזכרתי בחיפוש לי אחרי אלוהים והרגשתי שאני לא צריכה לחפש
יותר, שמצאתי. ואז הרגשתי את מה שאת הרגשת היום- הכדור הזה,
הבועה הזו של מי שאני." "וואו" אמרתי והיא המשיכה, "ואז הבנתי
את כל המהות של אלוהים, שאלוהים הוא הריק, שרק כשאנחנו בתוך
אלוהים אנחנו יכולים להיות באמת מי שאנחנו ולהרגיש באמת את מה
שאנחנו. אלוהים זה הריק כי רק כשהכל ריק אנחנו יכולים לראות את
מה שיש בנו, רק כשיש שקט אנחנו יכולים להקשיב לעצמו, את
מבינה?" צחקתי במבוכה קלה, "אני מתחילה להבין." "ולקחתי אותך
כי רציתי שגם את תדעי את זה." "תודה, אבל למה דווקא המקום הזה,
הריק לא נמצא בכל מקום?" "ברור, בגלל זה גם אומרים שאלוהים
נמצא בכל מקום. אבל שם במקום המדהים הזה הכי קל למצוא אותו,
בגלל שהמקום עצמו כל כך שקט, כל כך רגוע, אין בו שום השפעות של
העולם שבחוץ." "אז הכי קל שם להבין את הריק, ולהרגיש אותו."
אמרתי וסוף סוף ירדתי לסוף דעתה. "אז בעצם," המשכתי, "אחרי
שמכירים את התחושה של הריק אפשר למצוא אותה בכל מקום, אפשר
להתחבר אליה בכל מקום וכל זמן." ענבל צחקה. "בדיוק!" צחקנו
ביחד. "אבל את יודעת שזה ייקח זמן, זה תהליך." היא אמרה.
"ובינתיים נמשיך לבוא למקום המדהים ההוא." היא הנהנה בראשה
וחייכה כמו שאף פעם לא ראיתי אותה מחייכת. אחר כך הלכנו לעשות
שיעורים בביולוגיה, כל פעם כשקראתי את המילה "ריק" חייכתי
והרגשתי קצת את הבועה ההיא של מי שאני.