"היי ילדונת את רואה את האור הזה שם? את רואה את הכוכבים
הנוצצים באור כסוף? את רואה איך ששם זורחת השמש כמעט כל
היממה?"
"לא, אינני רואה דבר..."
"אינך מרגישה באוויר החמים המגיע משם במשבים מלטפים?"
"בשבילי הכל אותו חור שחור וקר."
"איך זה יכול להיות? הרי במרחק ראיה את יכולה להבחין במקום
מואר וחמים."
"אינני יכולה להבחין בדבר."
"האם את מנסה בכלל...?"
"ניסיתי! הסתכלתי סביבי, חיפשתי, אך לא מצאתי דבר."
"ואולי לא ניסית כמו שצריך? אולי לא באמת פינית מקום בלבך כדי
להכיל את כל הטוב הזה? האם יתכן הדבר?"
"די, די... חדלתי להאמין שקיים אור שכזה, מקום טוב באמת."
"וכך את מצפה למצוא את המקום הזה? בחוסר אמונה מוחלט?!"
"מה זה כבר משנה? שום דבר כבר לא משנה...."
"את רוצה להישאר בדעה הזו? בבקשה. אני לא אמנע ממך, ותסלחי לי
על הביטוי, להיקבר בחרא של עצמך. אבל אם את רוצה לנקות אותו,
אני כאן."
"אני רוצה.." אמרה בשקט הקטנה.
"אז דבר ראשון.."
"כן?"
"דבר ראשון, תורידי את המשקפיים השחורים האלה, כיצד תוכלי
לראות או וכוכבים כסופים כאשר את פנייך מכסה מסך שחור?"
היא הורידה את המשקפיים והסתכלה עלי, מחכה להמשך דברי.
"עכשיו אמרי לי יקירה, כשאת מנסה לחשוב על דברים טובים, על
עתיד זוהר, מה ישר עולה לך לראש?"
"אני לא יודעת, מאיפה לי..."
"אנחנו מדברות עכשיו על המוח שלך, על המחשבות שלך והרגשות שלך.
אז בבקשה, תבדקי את זה על עצמך, דמייני את המקום הזה ואמרי לי
מה עולה במוחך."
היא עצמה את עיניה ובמשך מספר דקות השתרר שקט ואני המתנתי
לתשובתה.
לבסוף היא פתחה את עיניה ואני שאלתי אותה אילו מחשבות עלו
במוחה. היא היססה אך לבסוף ענתה, "כשניסיתי לדמיין את המקום
הטוב ההוא ואת האור והכוכבים, דבר ראשון הציפו אותי זיכרונות
מהעבר, אכזבות שחוויתי והכאב שסובב אותי תמיד. בין לבין ניסיתי
לדמיין את מה שהייתי אמורה לדמיין."
"הנה, זאת הבעיה. את חושבת שבן אדם שרגל אחת שלו דבוקה למקום
יוכל להמשיך ללכת?" היא נענעה את ראשה לשלילה, "וזה אותו
הסיפור. לעולם לא תצליחי להתקדם אם חלק משמעותי ממך תקוע בעבר
ומונע ממך מלהתקדם. ברגע שעומדת בפניך משימה, כשכוונותיך הן
להתקדם, את חייבת למנוע מהעבר שלך לצוף אל פני השטח, ואם הוא
כבר צף- סלקי אותו הצידה, אל תתני לו לעצור בעדך ולהשפיע על
בחירותיך."
"easy to say..."
"not impossible to do..." נתתי לה רגע לחשוב על זה והמשכתי,
"העבר הוא באיזשהו מקום הבסיס שלנו, הרי משם אנחנו מפיקים
לקחים, לומדים טעויות וכו', אבל אסור לנו להיאחז בו. אסור בכל
מחיר. יש כל כך הרבה דברים שמחכים לך בעתיד ואת צריכה להיות
פתוחה כדי לקבל אותם, אחרת תפסידי המון..."
"הלוואי והייתי יכולה לעשות כדבריך, להרפות, אך יש בי כל כך
הרבה כאב שזה מקשה עלי נורא..."
"אני מבינה, באמת שמבינה אותך, אבל את חייבת להאמין שיש לך דרך
להגיע לעתיד שלך, לאור, למקום היפה הזה. את חייבת לדעת בתוכך
שהוא קיים ורק כך יהיה בך כוח להמשיך. והרי יש לך הוכחות פה,
הכוכבים הכסופים, האור המדהים, השמש שזורחת כמעט כל היממה, הם
כולם קוראים לך, מחכים לך."
"שטויות..." אמרה בזלזול אך גם ביאוש מסוים, מכך שלא יכלה
להאמין לי.
"מה, זה יהרוג אותך להאמין? לחשוב שזה אפשרי? זה רק יעשה לך
טוב. זה ייתן לך אמונה, תקווה שיש במה להיאחז! את לא רוצה
בזה?"
"בוודאי שאני רוצה אך אינני מסוגלת. אינך מבינה? לבי קשה, הוא
מקובע על כאב העבר ושום רגש לא יכול להיכנס..."
"אז רככי אותו! ואת יודעת מה מרכך לבבות... אהבה מרככת לבבות,
אז קודם כל תאהבי את עצמך, אם תאהבי את עצמך גם תרשי לעצמך
להאמין שיש טוב, תרשי לעצמך לקוות לזה, לחיות את זה."
הילדה פרצה בבכי ואני ניגשתי לחבק אותה. כמה דקות עמדנו
מחובקות, הילדה בוכה ואני מלטפת את ראשה, מעודדת אותה להוציא
הכל. לאחר כמה דקות היא הפסיקה לבכות וניתקה ממני. היא ניגבה
את דמעותיה ואמרה, "אני רוצה לנסות." חייכתי והיא המשיכה, "דבר
ראשון אני רוצה לדבר איתך, לספר לך על הכל, כל מה שקרה לי פעם,
את מוכנה?" הנהנתי בראשי לאות כן, "אחרי שאתנקה מכל מה שקרה
בעבר אוכל לפנות מקום לדברים יותר טובים."
אז ישבנו שתינו ודברנו, היא ספרה לי על עברה ויחד ניסינו לפתור
לה את האירועים הללו שהכאיבו לה ובסופו של דבר היא קמה והצביעה
על המקום ההוא שניסיתי להראות לה בהתחלה. קמתי ונעמדתי לידה,
חייכנו.
"את רואה את הכוכב הזה שנפל עכשיו?" שאלה וניצוץ בעיניה, "הוא
נפל לתוך הלב שלי."  




לקרן,
את עוד תתפסי את הכוכב שלך...

23.2.2003