08:00

זה התחיל באותו ריטואל קולינרי קבוע, שתרם לגופי סידן, ברזל
ושבעה ויטמינים לחיזוק המערכת החיסונית. רפרוף קצר בדפי "הארץ"
לוקח אותי מהפסגה בוואשינגטון עד למכתש בר"ג. בין הפוליטיקה
לכדורגל הספיק פועל זר להציל ילד בן 8 שחשב שהוא ז'אק קוסטו.
הצצה קטנה במחוגים של הזיוף מתאילנד, הזכירה לי את היותי
אורגניזם חי המתקיים בעולם בעל חוקים פיסיקליים מוגדרים ושעליי
לתמרן עצמי בתוך מרחב הזמן-חלל. תזכורת זו העלתה בראשי משוואה
די פשוטה - אם אני, בתור יצור שמציית לחוקים פיסיקליים ברורים
ומוגדרים, לא אצליח לתמרן בתוך מרחב הזמן-חלל המדובר, אז סביר
להניח שאני אאחר לעבודה, דבר שעלול ואף צפוי להביא להפסקת
העסקתי ב"מיקרוטק ביזנס גרופ" בע"מ.

08:14

אני יושב לי ביפנית שלי, עם שמירה אינברג, כוס קפה וכרית
אוויר. מקיפים אותי נציגים של כל שכבות האוכלוסיה - שמעון
במסחרית, גיא בחיפושית יד רביעית, אמנון בגרמנית עם המושבים
המרופדים, ונורית במשפחתית עם שני הקטנים מאחורה. כל אחד כל-כך
שונה איש מרעהו במהותו. אחד משכיל - אחד עובד במוסך של הדוד
כבר מכיתה ח'. ההוא רוצה נסיגה חד צדדית, והוא בכלל רוצה
טראנספר. אבל כמה שהם רחוקים שמים וארץ אחד מהשני, יש להם בכל
זאת דבר אחד במשותף - הם כולם תקועים בפקק המזורגג הזה, ואם הם
לא יתחילו להצמיד כמה דוושות אז תכף תוכלו להוסיף אותי למאגר
הנתונים של הלשכה לסטטיסטיקה - מדור תעסוקה. בכל מקרה, לאחר
מספר לא מבוטל של צפצופים מצדו של עבדכם הנאמן, הוטחו לעברי
מטחים כמעט פיוטיים של קללות וגידופים, כולם פרי מוחו הקודח של
שמעון מהמסחרית. זעקותיו התיאטרליות יכלו בקלות לשמש הוכחה לכך
שצ'ארלס דארווין צדק בתיאוריית "האדם בא מהקוף".

08:47

"ביפ" כפול נשמע לפתע בין כותלי החניון התת-קרקעי בבעלות משפחת
כהן בלב הסיטי. היפנית שלי ננעלת באלגנטיות מאחורי, וכל זאת
בלחיצת כפתור ממרחק שאין לזלזל בו. ולחשוב שפעם נעלו ידנית...
אני עובד במשרד בקומה 24 של הבניין ע"ש חיים שטרן, עליו השלום.
הודות לפטנט טכנולוגי העונה לשם "מעלית",
מתקצרת לה הדרך למשרדי באופן משמעותי. או כך זה לפחות
בתיאוריה. במציאות, הדרך מ 2- אנדרגראונד, ל 24 אין-דה-סקיי,
היא דרך די ארוכה ולעיתים אף מייגעת. אם כן, הדרך הובילה אותי
היישר אל הדלתות האוטומטיות, שם חיכה כהרגלו, יורי, המאבטח
מ"יחזקאל אבטחה". יורי, למרות העובדה שהוא רואה אותי מגיע
לעבודה כל בוקר, עדיין מאמין שיש סבירות שיום אחד אשתגע ואחליט
לבצע איזה מופע פירוטכניקה קטן בבניין שבו אני עובד. האמת,
שכבר התחיל להימאס עליי כל הפולחן הביטחוני הזה של פתיחת
מזוודות וחדירה לפרטיות. בן אדם מגיע למשרד, הוא גם כך מאחר,
אז צריך גם לזרוע לו מלח בפצעים? לעזאזל, הוא הרי רואה שאני
יהודי בעל מרקם עור בהיר, והוא יודע שאני עובד פה, אז מה הוא
מעכב אותי כל בוקר? נו מילא...

08:50

בכל אופן, לאחר סריקות ביטחוניות שלא היו מביישות את מטה הCIA
בווירג'יניה, התחלתי לעשות את דרכי אל עבר המעלית. המסלול
למעלית כולל עצירה בלובי המפואר שמתהדר במספר יצירות של רנה
מגריט, שמתאימות לקירות הבניין בערך כמו ששמעון מהמסחרית מתאים
לאוקספורד. בעוד אני מתהלך לי בעצבנות מופגנת על רצפת השיש של
הלובי, עובר לידי דרור ממחקר ופיתוח. דרור הוא מהאנשים האלו
שאתה יודע מי הם, אבל הם לא ממש נחשבים "חברים". קשה בדיוק
להגדיר אותו - הוא יותר מ"מכר", אבל עוד לא בדרגת ידיד. בכל
מקרה, חוסר הבהירות בנוגע לסטטוס החברתי של דרור, גרם
לסיטואציה די מביכה - בעודו עובר מולי, שנינו מתחילים להרים את
היד בשביל איזה "מה נשמע" טיפוסי. היד כבר בגובה המותניים,
ומבטינו מתחילים לפזול האחד אל עבר השני. חור הדיבור שלי כבר
מתחיל להיפתח, מכין עצמו בכדי לפלוט איזו ברכת שלום. לפתע, ללא
כל התרעה, דרור מנתק מגע. ראשו סובב כ-180 מעלות, ובעוד שעורפו
מופנה אליי, אני נשאר תקוע עם ה"מה נשמע" בפה, והיד המורמת
באוויר. התאוששות מהירה מביאה אותי לזייף פיהוק כדי לכפר על
הפה הפתוח, וידי מוצאת מקלט על ראשי, תוך כדי החלקת אצבעותיי
דרך שערי. מחשבה מהירה, אינסטינקטים בריאים - ניצלתי ממבוכה!

08:56

4 וחצי דקות לאחר תקרית דרור, אי שם באיזה בניין ע"ש מישהו,
בלב לבו של ג'ונגל אורבני, עצמי מתיישב בנחת מזויף על כסא
המנהלים שבמשרד בקומה ה-24. בינתיים, שמעון אחד עורך דיאגנוזה
על ישבנה של עוברת אורח תמימה, ההוא מ"יחזקאל אבטחה" מעביר את
הזמן בפענוח תשבץ בירחון נשים, ואיזה פועל זר וילד בן 8 מגלים
מחדש את האושר.

ברגע זה חלפו להם 56 דקות מחיי. לא למדתי משהו חדש ולא חוויתי
איזו חוויה ייחודית ב56 הדקות הללו, וסביר להניח שתוך מספר
ימים הם יימחקו כליל מזיכרוני. היו אלו 56 דקות חסרות חשיבות
לכאורה, אך כל חיי מורכבים מחלקיקים קטנים, פיסות מידע
שמדגדגים לי את הנוירונים. כל חיי הם 56 דקות...