הספסלים נמסים בשמש ואנחנו יושבות על המדרכה. חברה ישנה שלה
חולפת עם ילקוט בית ספר על הגב, היא לא רואה כמה שהבוקר הזה
מרוסק.
עלים יבשים מרחפים סביבנו, ואנחנו חולמות על החוף ובוכות.
בהרמוניה מושלמת, בקצב תואם, כמו ישות אחת מפוצלת.
אברכים ירושלמים מעיפים מבט ומסובבים את הראש. בחור צעיר אחד
זורק מילה והיא מחייכת, משנה לעצמה את נתיב הדמעות.
"מה קרה חמודות?" הוא שואל, כשקמטי דאגה מזויפים, מופיעים לו
על המצח. אני כמעט צורחת עליו שיעזוב אותנו בשקט, אבל היא
מגיבה במהירות "הכאב שלה הוא הכאב שלי", היא אומרת, והוא רואה
בכך הזמנה ומתיישב.
זה כמו הסכם לא כתוב, מהיום שהכרנו אני משתפת אותה בכאב שלי,
היא לא יודעת איך ליצור כזה בעצמה, בתמורה היא מעניקה לי בקרים
כמו זה.
הרחוב מתמלא אנשים שלא היו כאן בלילה, כששכבנו מסוממות על
הכביש וליטפנו את האספלט הבודד, היא קבעה שאנחנו מתות. החלקתי,
היא לא הסכימה להרפות, אז נפלנו יחד, חולקות בעוצמת הנחיתה.
"זה בסדר, את לא הרגת אותי בכוונה" היא מנסה להרגיע אותי, והוא
מביט בה בחוסר אונים. "את נורא יפה, את יודעת?" הוא אומר לי,
והיא שוב מחייכת ומנשקת לי את המצח.
"תפסיקו לבכות" הוא כמעט מתחנן ומייד משנה נושא, "החברה שלך,
היא לא מדברת?" ואני מתפוצצת מצחוק.
"היא כן מדברת" היא עונה, ואני מסבירה שאני מדברת רק כשיש לי
מה להגיד.
אני קמה ופונה לחנות מכולת קטנה שבדיוק נפתחה מעבר לכביש, קונה
סיגריות וחוזרת. הם כבר מתנשקים.
"זה לא בריא לעשן" הוא אומר והיא נושפת לו בפרצוף. "בנות כמה
אתן בכלל? ארבע עשרה? חמש עשרה?" אני נותנת לה לענות, לא אכפת
לי להיות בת ארבע עשרה היום.
אני שוב קמה אל המכולת ומכניסה מטבע אל הטלפון הכחול שנמצא
בקצה. "בוא לקחת אותי, בבקשה" אני שוב בוכה ומסבירה לו לאן.
"איך הגעת לשם?" הוא שואל, ייקח לו שעות להגיע. אני מתייאשת
ומנתקת.
כשאני חוזרת אני רואה שהם כבר עברו לספסל, אותו ספסל שהיא פחדה
שימס כמה שעות קודם ולשניהם יש סיגריה ביד.
"זה לא בריא לעשן" אני אומרת לו והוא מתנצל על האופי החלש שלו.
היא מקצוענית, הוא אומר, בהפעלת לחץ חברתי. היא נראית גאה
בעצמה.
"בן כמה אתה בכלל? שמונה עשרה? תשע עשרה?" אני שואלת. "עשרים
ושש" הוא עונה, והיא שוב צוחקת ומביטה בי, "קשיש" אנחנו מגחכות
ביחד. שוב ההרמוניה.
"אני רוצה לחזור לתל אביב" אני אומרת לה.
"עכשיו?" היא שואלת
"כן" אני עונה, "נמאס לי".
היא מנסה לשדל אותי להישאר אצלה עוד כמה ימים. "הרגתי אותך
כאן" אני אומרת לה, הוא כבר מזמן נכנע מלנסות להבין. "ובתל
אביב הרגת הרבה אחרים" היא אומרת ואני שוב בוכה. הוא מנגב לי
דמעה ומנסה להסתיר את המבט המבולבל.
"אני רוצה לחזור הביתה, לבית הספר, לחיים נורמלים".
"נורמלי, מי צריך דבר כזה?" הוא שוב מתערב, כנראה שהוא פשוט
כזה.
"אני" אני כמעט צורחת עליו שוב, אבל מחליטה להמיר את הפעולה
בעישון של עוד סיגריה ברגע האחרון.
"את באמת מתמתנת" היא אומרת, ספק מבודרת ספק מודאגת.
"וזה רע? תראי מה הייתי צריכה לעבור כדי למצוא קצת היגיון".
היא מורידה את הראש במעין אקט אבלי ומצטרפת אל היבבות האומללות
שלי. הוא שואל אותה איפה היא לומדת והיא עונה במהירות ומיד
מדגישה שהיא לא טורחת לבקר שם הרבה.
הפלאפון שלה מצלצל, היא עונה ומגישה לי אותו, זה הוא, הוא
מסביר ששלי לא זמין. אני מסבירה שזרקתי אותו לאגם המלאכותי.
"הנחתי שאת איתה".
הוא אומר במרמור "אם את שם אז את איתה".
"מה אתה רוצה?" אני לא מצליחה להסתיר את התסכול.
"אני צריך לדעת איפה את בדיוק, אני בדרך".
אני נותנת לה להסביר לו, ירושלים תמיד תישאר חידה בעיני. היא
מכוונת אותו אליה הביתה, ותוך כדי שיחה אנחנו קמות ונפרדות
מהאיש לשלום. הוא מבקש ממנה את מספר הטלפון שלה והיא מנתקת
ומדקלמת אותו בחיוך. אולי הם יעשו משהו מתישהו, הוא מסביר.
אנחנו עולות על האוטובוס.
"את בת ארבע עשרה" אני אומרת לה "ואת בת שבע עשרה" היא עונה.
"וחצי... שבע עשרה וחצי" אני מתקנת. "קשישה" היא צוחקת ואני
קולטת שאיבדנו את הנקודה. "את לא יכולה לצאת עם בחור בן עשרים
ושש" אני מחליטה. "ולהסתובב מסוממת איתך במשך לילות שלמים, את
זה מותר לי לעשות בגיל ארבע עשרה?" היא שואלת בציניות.
"אין קשר" אני ממלמלת, מנסה למצוא דרך הגיונית להצדיק את עצמי.
"זו הקנאה שמדברת מגרונך" היא אומרת וקמה כדי לתת לאישה מבוגרת
את המושב שלה.
"קנאה?" אני תוהה "איזו קנאה?"
"את רוצה אותי לעצמך" היא מדווחת לי "את גם תקבלי אותי ברגע
שתפסיקי להיות כזאת פחדנית".
"תיהנו..." אני אומרת ומביטה בחלון. נמאס לי מהקשקושים שלה.
אנחנו יורדות בתחנה בתחילת הרחוב, למרות שיש אחת הרבה יותר
קרובה. היא צריכה קצת אוויר.
אמא שלה ואחותה הקטנה חולפות ברחוב המקביל והיא מסתתרת בתוך
סניף דואר, מחכה שהן יעברו. כשאנחנו שבות חזרה אל המדרכה
וממשיכות לצעוד אליה הביתה אני שוב פורצת בבכי.
"ממתי את כזאת בכיינית?" היא שואלת.
"מאז ומתמיד" אני עונה.
"את לא היית כזו לפני שנה" היא חייבת להתווכח, גם כשאין לה
מושג. אני מביטה בה, "את מכירה אותי בסך הכל שלושה חודשים".
"בכל זאת..." היא עונה.
הוא שוב מתקשר, תוך עשר דקות הוא יהיה כאן. אנחנו נכנסות אליה
הביתה ואני לוקחת את התיק שלי מהחדר שלה ומביטה בתמונות
שצילמנו בפעם הראשונה שנפגשנו. הרבה לפני שהתחלתי להרוג אותה.
"אני אוהבת אותך" אני אומרת לה והיא שוב מנשקת לי את המצח. היא
תמיד עושה את זה. פעם, כששאלתי, היא אמרה שזה גורם לה להרגיש
עילאית כזו, חשובה.
הוא בחוץ, מסרב להיכנס, הוא לא צריך ולא רוצה לראות אותה
עכשיו. אני יוצאת אליו והוא מכניס לי את הדברים למכונית. אני
מסתובבת ומתכוונת להיכנס ואז הוא מעיף לי סטירה.
"מה קורה איתך?" הוא משתולל "כולם דאגו לך נורא".
"מי דאג לי?" אני באמת מתעניינת.
"החברים שלך" הוא אומר.
"אין לי חברים, אף פעם לא היו לי".
"ומה אני?" הוא שואל.
"אתה טרמפ" אני עונה כנקמה על הסטירה ומתיישבת במושב האחורי.
הוא מתייאש ממני ואפילו פולט הנחה כבדה שמוכיחה את זה ומתיישב
על יד ההגה.
"את לא רוצה לשבת כאן, על ידי?" הוא שואל באדישות.
"אתה רוצה?" אני מצטרפת למשחק שלו.
"כבר לא אכפת לי" הוא מושך בכתפיו ומתניע.
הדממה משתררת ובשלב מסוים אני נרדמת לו במכונית. כשאני
מתעוררת, אני שומעת אותו מדבר ברוסית, עם מישהו בטלפון. חבל
שאני לא יודעת רוסית.
כבר הגענו. הוא מסתובב "שלא תעזי לעשות לי את זה שוב" הוא
לוחש. "אני אוהבת אותך" אני אומרת. הוא סוף סוף מחייך ונוסע.
אני נגררת בקושי לחדר המדרגות, מנסה לפתור את עצמי.
"את אוהבת יותר מדי אנשים" אני לוחשת.
"החיים שלך הם סיפור אהבה" אני שומעת לחישה נוספת.
"סיפור אהבה?" אני שואלת ומסתובבת כדי לגלות שהוא חזר "אתה
בעצמך סיפור אהבה".
"את אוהבת יותר מדי אנשים" הוא חוזר על הקביעה שלי, "לא פלא
שלא נשאר לך כלום בשביל עצמך."
לא פלא, באמת.