לפני כמה ימים עברו שגנים חדשים לשכונה שלנו. לשכנים האלה היה
ילד, בגיל שלי. אני לא אוהב שכנים חדשים, ובכלל, לא עברו
לשכונה שלנו משפחות חדשות כבר בערך 5 שנים. אז כהרגלי התחלתי
לשאול שאלות לגבי הזרים האלו, שברוב חוצפתם פלשו לנו לקליקה,
לשכונה שלנו. ידידה שלי, שגרה בקרבת הבית החדש, סיפרה לי שהילד
של השכנים מאומץ, ולפי השמועות הוא הניצול היחידי ממפולת בוץ,
מפולת שהרסה כפר שלם, במדינה מסוימת באפריקה,אוגנדה כמדומני.
אנחנו בשכונה לא בררנים מדי, אנחנו מתחברים די קלות עם ילדים
אחרים, אבל משום מה אני לא מיהרתי להתחבר על אותו ילד, ילד
אוגנדי, ששרד מפולת בוץ קטלנית. כנראה שמלבדי, לא היה אף אחד
שחשב כמוני, שהיה משהו מתנשא בגישה של הילד, אותו ניצול, שרק
עבר עכשיו לשכונה שלנו, וכבר חושב שהוא השליט ומלכותו אינה
מעורערת. רציתי להסביר לו, שפה זה לא כפר אוגנדי, פה אין ראש
כפר, פה כולם שווים. כנראה שאף אחד לא חשב כמוני. כולם מיהרו
להתחבר לילד, לשאול אותו שאלות ולנחמו, לנחמו על המוות של
משפחתו וכל חבריו, שאת שמם הוא כנראה כבר לא זוכר. הידידה שלי
סיפרה לי שהוא כל כך אומלל, ושהוא בקושי יודע עברית. היא ספרה
לי שהוא בוכה כל לילה לפני השינה על גורלם המר של חברים
ומשפחתו, שאת שמם הוא מנסה לזכור. אבל אני, אני בטוח במאה
אחוזים שראיתי אותו משוחח עם הוריו המאמצים בעברית קולחת. אני
בטוח שראיתי אותו משחק במשחק המחשב שקנו לו ילדי השכונה
הרחמנים. חיפשתי ממחטה ספוגת דמעות בקרבת מקום, אבל מסתבר
שהילד האוגנדי לא כל כך עצוב כמו שכולם חושבים.

המקרה הזה גרם לי לחשוב, אם אני אמות פתאום, בלי שום אזהרה,
פתאום אני אחצה את הכביש ואמבלונס הנהוג ע"י פרמדיק שיכור
ידרוס אותי, האם אז אחי הקטן יזכה לכבוד מצד ילדי השכונה? אותו
כבוד מפוקפק אליו זוכה הילד, הילד האוגנדי, אותו התחלתי לשנוא
כבר ביום הראשון שהגיע לשכונה.

אף פעם לא הבנתי אנשים שמתים, מתים ככה סתם, בלי סיבה. מה
הפואנטה בכלל? אפשר להבין את כל אותם זקנים שמתים מעודף משקל,
או שמרוב סיגרים שעישנו הריאות שלהם נהיו שחורות, עד שפשוט
נגמר להם האויר. אבל כל השאר...
קראתי בעיתון על אשה אחת, צעירה כבת 25, ששנתה נדדה, והיא קמה
באמצע הלילה. מרוב עייפות היא כלל לא שמה לב שהיא מתקרבת לחלון
השבור שבביתה, אותו חלון שבעלה הבטיח לתקן עוד באותו היום. היא
נפלה. ככה סתם, בלי סיבה. איך אפשר להבין דבר שכזה?

סיפרתי את כל מחשבותי לחברי הטוב, זה שהביא לילד האוגנדי את
משחק המחשב. הוא אמר שאני מדבר שטויות, הוא אמר שהילד האוגנדי
הוא מסכן בדיוק כמו שהוא נראה. הוא כעס עליי שאני בכלל מעלה על
דעתי שלא אכפת לו. הוא אמר לי לחשוב מה אני הייתי מרגיש לו
הייתי נמצא בנעליו, באותה סיטואציה מפחידה שהילד היה נוכח בה.
אמרתי לו שחשבתי על זה. אמרתי לו שזה נכון שהילד מסכן, ושמותם
של כל מי שהכיר בוודאי היה טראומתי עבורו, אבל אני עדיין טוען
שהמוות הוא לא סיבה להתיחסות היתרה שהוא זוכה לה מאיתנו.
                                         

אף אחד לא מבין אותי! אני רוצה להוכיח שלילד האוגנדי בכלל לא
אכפת שכל מכריו כבר לא איתו, אך לא היה לי כיצד. מסתבר שבאותו
היום אלוהים החליט להקשיב דווקא לי. ביום שלמחרת הבית של
האוגנדי כבר היה ריק, המשפחה עברה עוד באותו הלילה למקום אחר.
שמחתי. ידידה שלי ספרה לי שאתמול אחה"צ, הילד האוגנדי נפל לתוך
גיגית המים שבמקרה השארתי ליד פתח הבית שלו. מסתבר שאותו
אוגנדי הוא כלל לא אוגנדי. זה מסביר למה אף פעם לא ראיתי אותו
בבריכה. מרוב בושה, המשפחה עברה עוד באותו הלילה לעיר אחרת.
לפני שנרדמתי, נשאתי תפילה לאלוהים. אף פעם לא התפללתי
לאלוהים, ואני מניח שגם לעולם לא אתפלל יותר. ביקשתי מאלוהים
תודה, תודה שפתר אותי מהבעיה, מהילד ה...אוגנדי. אני לא יודע
אם דווקא עכשיו אלוהים מקשיב לי, או שהוא פשוט עבר לילד אחר.
בכל מקרה, ביקשתי ממנו שימסור ד"ש לאנשים המתים שלמעלה. אחרי
הכל, בזכותם הרבה אנשים חיים מקבלים כבוד, לא?!