היא נסעה בכביש צדדי בודד, כשהיא ראתה אותו עם האצבע מונפת
באוויר. היא עצרה את המכונית ויצאה החוצה.
"אתה קצת רחוק מהבית" אמרה
"גם את" השיב
"זה לא מקום טוב להתקע בו עם האוטו, בוא" אמרה ונכנסה למכונית.
הוא נכנס אחריה.
"מה חיפשת בכביש הזה?" שאלה
"דרך קיצור... מה את עושה כאן?"
"אני לא אוהבת כבישים ראשיים"
האמת.. היא פשוט טעתה בדרך אבל באותו הרגע כל כך הירכה את חוש
הכיוון הגרוע שלה. הוא היה מושא ההערצה שלה כבר שנה. כל יום
היתה מסתכלת עליו בהפסקות, מגניבה חיוכים, אבל הוא או שלא הבין
או שהעדיף להתעלם.
הם הכירו אחד את השני, היו מחליפים מילים מדי פעם אבל היא רצתה
יותר. זאת היתה ההזדמנות שלה והיא לא רצתה לפספס אותה.
"אכפת לך אם נעצור איפה שהוא לכוס קפה? אני מתחילה קצת
להתעייף, מאוחר."
"את רוצה שאני אנהג?"
"אף אחד לא נוהג בבובה שלי חוץ ממני" אמרה מלטפת את הדש בורד
העובדה שה"בובה" שלה היתתה חיפושית קטנה ומתפרקת, צבועה כמו
חיפושית פרת משה רבנו, לא הפריעה לה לאהוב אותה ולהרגיש עליה
רכושנות. אף אחד חוץ ממנה באמת לא נהג במכונית שלה.
הוא גיחך "אני מכיר בית קפה נחמד באזור"
"מצויין! Leed the way" אמרה מוצפת אושר על הפדיחה שחסכה לעצמה
בללכת לאיבוד עוד יותר.
"אתה זוכר איפה המכונית?כדי שמחר תוכל לבוא לקחת אותה?"
"כן, כן אני זוכר.. גם יודע מה קרה.. שטיות לתקן את זה רק צריך
אור. מה שכן, אין לי איך להגיע. ההורים בחו"ל וכל החברים שלי
לא מצליחים לעבור טסט. איזה את עברת?"
"ראשון, אבל רק במזל, נשים לא יודעות לנהוג, אתה יודע. רטצה
שאני אסיע אותך? נידבה את עצמה למשימה
"אין לך תוכניות?זה ממש יעזור לי, תודה"
"עדין אין תוכניות, לא עושה תיכנוים מוקדמים, הכל ספונטני"
חייכה
"סבבה. תפני כאן שמאלה"
"במגירה לידך יש דיסקמן ודיסקים , שים לנו מוזיקה" ביקשה ופנתה
שמאלה
"הופה, לא ידעתי שאת שומעת מופע הארנבות של דוקטור קספר" אמר
מופתע, מכניס את הדיסק
"יש הרבה דברים שאתה לא יודע עלי" אמרה מתפללת שיענה את התשובה
שלה היא מחכה
"אז אולי הגיע הזמן להתחיל ללמוד"
היא היתה באופוריה. כל כך רצתה לשמוע את התשובה הזו, בקושי
עצרה את עצמה מלחייך בהיסטריה.
הוא החיבר את הדיסקמן לטייפ באוטו והחזיר את הדיסקמן למגירה
"חשבתי שהפסקת לעשן" אמר מוציא את קופסאת הכאמל מהמגירה.
"אז אתה כן יודע משהו. אני מעשנת רק במסיבות וארועים מיוחדים,
זה מה נשאר מהיום"
"טוב נו... גם משהו, קחי ימינה וכבר תראי ת'בית קפה"
היא עצרה יד בית הקפה והם ירדו מהמכונית.
היא הזמינה קפה, הוא הזמין שוקו
"איזה מין מטאליסט קשוח אתה? שותה שוקו..." אמרה בחיוך
"אני בכלל לא מטאליסט" ענה "אני רוקיסט קשוח ששותה שוקו"
שניהם צחקו
"איזה סגנון את שומעת בכלל?"
"כל מה שבא לי טוב באוזן, משמע לא מזרחית, פופ וטראנסים
למיניהם"
"ילדה כלבבי" חייך " יש מסיבה טובה שבוע הבא, את תאהבי, בא לך
להצטרף אלי?"
היא לא יכלה להיות יותר מאושרת
"סבבה, תדבר איתי כבר, אמרתי לך... לא עושה תיכנונים מוקדמים"
אמרה מנסה לשמור על קור רוח ולא להתלהב יותר מדי למרות שבליבה
צעקה כן.
הם סיימו את השתיה והוא שילם "זה המעט שאני יכול לעשות כדי
להחזיר לך, הייתי תקוע שם שעה וחצי ואף מכונית לא עברה"
"אני יכולה לחשוב על דרך אחרת שבה אתה יכול להחזיר לי" קרצה
אליו. הוא חייך.
הם חזרו למכונית ונסעו. שמעו כל הדרך את מופע הארנבות בפול
ווליום, מדי פעם מנמיכים בכדי להגיד משהו.
היא ניסתה לחשוב על משהו להגיד, משהו שישבור את הקרח אבל לא
הצליחה למצוא כלום. יותר מדי לחוצה, יותר מדי נרגשת בכדי
לדבר.
הם הגיעו לעיר והוא כיוון אותה אליו. הם החליפו טלפונים.
"תהיה איתי בקשר מחר, מתי לבוא לקחת אותך, טוב?"
"ברור. אחרי שנשים את המכונית בבית תרצי לבוא איתי? שאל
"לאן" שאלה מתמלאת שוב בשמחה
"מה אכפת לך? מקום נחמד. רק את ואני"
"כן בטח!!!" אמרה, כבר לא מצליחה להסתיר את התרגשותה
היא השפילה מבט, כועסת על עצמה שנשמעה נלהבת כל כך.
הוא ציחקק, הרים את ראשה "היה לי כיף איתך היום, הלילה. את
אחלה את, לא מה שחשבתי" אמר ונישק אותה
"נתראה מחר" לחש לה ויצא
"מחר" מלמלה לעצמה וחיוך ענקי נמרך על פניה "מחר"