ביום ההולדת עשרים ואחת של חברי הטוב ביותר הוא החליט שהולכים
למועדון.
ומה אני יכול להגיד לו? שאין לי כוח למועדוני חראטה שלו, שאני
מעדיף להביט באקווריום עם דגים מתים שעה? בכול יום אחר רק לא
ביום הולדת.
" אנחנו הולכים למקום משהו משהו" , הוא אומר לי במבטא רוסי
הכבד שלו  " משהו קלאסה אמיתית".
אני מתבאס מהמחשבה על עוד שישי שהולך וגוסס לי מול העיינים , "
רק לא מועדון בחייאת ראבק עשה ג'אסטה " אני אומר בנימה חצי
בוכה וחצי מתחננת "בוא נטריד אנשים בטלפון או נזרוק שקיות מים
על אנשים שעוברים ברחוב" ,אני מציעה בתמימותי המדומה הכול כדי
להימנע מהמקומות המפגרים שלו.
" זה לא סתם מועדון , זה מועדון של להקות חיות ישראלי אורגינל"
הוא אומר בזמן שניצוץ של חיוך מופיע על פניי  " זה לא מה אתה
מכיר הולכים כולם שותים ואתה מסתכל, ואז כולם מקיאים ואתה
משפריץ מטהר אוויר" ,ומוסיף בחצי חיוך " בלאט".
"ביי" אני אומר בסוגרי את דלת הבית שלו, " נתראה הערב אצלי ואז
ניסע למקום הזה שלך" , אני זורק תוך כדי כניסה למעלית מנסה כמה
שפחות לדבר לפני שיתחרט על ההחלטה ויקח אותי ל מקומות הנלוזים
שלו.
"התמסדת", זרקתי לו ככה בחצי חיוך כשנפגשנו בערב  "מזל טוב
טמבל , מי ייתן ושנה הבאה גם תסיים חטיבה , ואז בכלל תיהיה קצת
יותר נורמלי". הוא לא כהרגלו התניע את האוטו בלי לענות לי
תשובה מתוכמת או לסנן קללה ברוסית ונסענו, כנראה העובדה שזה
היום הולדת שלו הורידה אצלו קצת את הטורים.
בעודנו בנסיעה במכונית שומעים מוסיקה פול ווליום של אחת
מהלהקות האהובות עלינו הגענו לרמזור בכניסה לאחת מהסימטאות
שליד המסגר. " בואנה " , אני אומר " אני מקווה שהכניסה לא תעלה
איזה אלף שקל", כולה חייל משוחרר אנוכי שמצאה עבודה לא מזמן.
"אל תיהיה מודאגת, יום הולדת שלי אני מזמין", ואאלה" , "
ואללה".
אז החננו את האוטו כרגיל באדום לבן ובלי לבזבז יותר מדי זמן
הלכנו לכיוון הכניסה הראשית. מוזיקה לא נשמע אפילו כשהתקרבנו ,
אבל חשבתי לעצמי שההופעה עדיין לא החלה.
הוא שילם עליי כניסה וניכנסו פנימה בפוזה של מינימום גנסטרים
משכונת התקווה ,שכולה היו שני אשכנזים שגדלו להם אתמול כמה
שערות בודדות בבית שחי.
המקום נראה כמו פאב תל אביבי ממוצע , עשן סיגיריות ,באר עם
משקאות ובמה קטנה עם מיקרופון ועליה כלוב. בעודי חושב שאולי
יתחיל להיות מעניין נזכרתי ששכחתי לשאול אותו איזה להקות
יופיעו , אחרי הכול מקום כזה זה בטח לא תיהיה אחת מהלקות
הגדולות אבל גם משהו קטן וקומפקטי היה מספק אותי. "נו , אחותך
זונה, איזה להקה מופיע הערב?" שאלתי אותו בדיבור הרגיל, והוא
רק לקח שאכטה מהסיגרייה וצחק.  "ידעתי שתזיין אותי, בטח תעלה
לפה איזה קקלייקה שתשיר כול הערב ברוסית על זה שנגמרה לה
הוודקה או משהו,אה?",  "לא אחי " ממשיך לצחקק , " אורוגינל יום
הולדת שלי ,נחוי סוכה בלאט, אז לקחתי מקום שנינו אוהבים ,
ברצינות עכשיו חכה תראה".
על הבמה הופיע אישה , כולה לבושה בבגדיי סדו-מאזו וגוררת אחריה
כלב זאב בשרשרת ובצורה טיבעית הוציא גם כן שוט הצלפה.
ההיתי צריך להבין באותו רגע שתפקידי באותו יום שישי הסתיים
בתור המלווה, אבל משום איזה שהיא סיבה קוסמית לא מובנת לא
ברחתי כול עוד כוחי בי אלא התחלתי לבהות בה כמו איזה ילד בן
עשר שמסטול ממכת סוכר. " מה זה הבולשיט הזה" סיננתי לכיוון
חברי בקול שקט , והוא לענות לי אפילו לא טרח.
לפתע משום מקום החלה להכות את הכלב המסכן בשוט שבידה לקול
צהלות הקהל , ובעוד הכלב המסכן מילל יללות כאב ( או שמא יללות
הנאה?!?) הבנתי שהבדיחה הייתה על חשבוני , מופע להקות חיות אה?
יש אנשים חולים ביניניו וכנראה לא בשפעת.
קיותי שבכול שנייה תתבצע כאן פשיטה של הסיירת של  "תנו לחיות
לחיות" אבל  לא שזה עזר לי יותר מדי. בשעות האלה הם כנראה
נמצאים באמצע אורגיות מטורפות עם איזה קנגרואית וקוואלה.  
הייתי אחוז תזזית.  "מה אתה צוחק כמו מטורף?" הטחתי לכיוונו של
חברי, " פייר , לא משהו השואו הזה בלאט" הוא עונה לי רק בכדי
לקבל סטירה ממני עוד שנייה."תגיד לי" ,אני צועק לו בין מלתעות
המוסיקה והיילולות , "מה קרה? נגמרו הכרטיסים למופע של מוניקה
סקס?" ובאומרי זאת לא התכוונתי בשום פנים ואופן ללהקה.        
           
התחלתי לרוץ החוצה בצעקות אימה, קוויתי שאיזה מונית או רכב
חולף יעצרו לי . הם לא. עובדה מעניינית שחשוב שאני אזכור בפעם
הבא שאני רץ ריצת אמוק אחוזת טרוף ביציאה מאיזה פאב שכוח אל
היא שבתל- אביב בימי שישי כנראה מותר לדרוס אנשים שעומדים
באמצע הכביש.
"שיט", סיננתי לעצמי בין שפתיי רגע אחרי שזקנה על הארלי כמעט
דרסה אותי, "איך אני חוזר עכשיו הביתה?".
בסוף חזרתי. הגמד הירוק שעליו אני ארחיב בסיפור אחר עזר לי.
מאז אני כותב סיפורים בבית בימי שישי.
חבר שלי היום כבר בן עשרים ושבע.