אלי גורן היה מוטרד. בכל שלושים שנות שירותו כאיש משטרה, חש
שמתרחשת תעלומה מול עיניו, והוא חסר אונים.  שלושים שנה הוא
במשטרה, ומתוכם עשרים שנה הוא חוקר מחלק  הסמים רצח והונאה, לא
היה לו שום קשר לפעולות טרור.
הארץ רעשה. מישהו לקח את החוק לידיים וביצע פעולות נקם קשות
ואכזריות שלא נראו כמותם.  
הוא התרשם עמוקות ממעשי הנקם שבוצעו לאחרונה במשפחות השהיד.
הוא התרשם מאכזריות הביצוע  ללא פשרות. השמד טוטאלי של משפחות
שלמות על ילדיהם? האם זו קבוצה קנאית קיצונית  שהחליטה לקחת את
החוק לידיים?  אנשים עם ידע צבאי, עם אינפורמציה לצורך
העניין!
כל העיתונים בארץ דנו במעשי הנקם. היו בעד והיו נגד . הרוב היה
בעד, בלי רחמים.
הם מרחמים עלינו? הם פוגעים בילדים ונשים שלנו. ומה אנחנו
עושים? הורסים להם כמה בתים כתגובה על פיגוע. משמיצים אותנו
בכל עיתוני העולם כעם כובש ואכזר. מה! הם עיוורים? לא רואים
בטלוויזיה מה קורה אצלנו? סוף סוף מישהו החליט להחזיר להם
כפליים.
זה התחיל לפני ארבעה חודשים. בוקר אחד יצאו העיתונים בחדשות
מרעישות:
בג'אלה מוות או התאבדות. אמש קרוב לחצות, התגלתה משפחה ערבית
שלמה ללא רוח חיים במיתותיהם. שנים עשר איש. כולל הילדים
והזקנים. המשטרה לא יודעת עדין אם זה חיסול חשבונות, או
התאבדות. קרוביהם מכפרים שכנים סבורים שזו נקמה של הציונים
במשפחתו של השהיד הקדוש אבו חסן עודה שהתאבד לפני חודש
בקפיטריה בירושלים. משפחת עודה ידועה בקנאותה ונאמנותה לבעיה
הפלסטינית ולחמס. הרבה מרצחים יצאו משורותיה. אבו חסן עודה היה
מבוקש  זמן רב. הוא ביצע שורת פיגועים שהמזעזע בהם הוא רצח
משפחה במכוניתם שנסעה ליישובם. ברכב נסעו אב אם בהריון ופעוט
בן שלוש. ממקור מוסמך נודע  שעוד היום ומחר  יגיעו  בני משפחה
מחו"ל ומכפרים שונים לתת להם כבוד אחרון בביתם בג'בליה.
העם היה בתדהמה. והפלשתינים זועקים חמס.
משטרת ישראל הצהירה מעל גבי העיתונות  שאין לה יד ורגל באירוע
הזה והם בודקים ומחפשים את האחראים. אך טענו שמן הסתם זה מקרה
חד פעמי. הו...כמה הם טעו, כי זה לא היה חד פעמי. חודש אחרי
פיגוע  הנקמה הראשון, היה פיגוע נקמה שני. הפעם העיתונות ניסתה
לתת פרשנות למקרים. כתבו בהרחבה. היו ניחושים מי הגוף או
הארגון שיכל היה לבצע מבצע צבאי כזה. ואיך אף אחד לא ראה ולא
תפס את המבצעים. אלי הסתכל בכתבה שגזר מהעיתון ושמר בתיק
מיוחד, אולי כבר אז חש שבמקרים אלה  הוא צריך לטפל. וזו לשון
הכתבה:
בפיצוץ עז שארע בצוהרי היום  בקלקליה, נהרגו שלושה צעירים
מחבלים חברי החמס. שמות השלושה  הם: מחמוד בכרי עלאא,  עזיז
עבאסי ערמאן,  ואיברהים קאסם ואאל. הם פעלו מבית נטוש ששימש
אותם להכנת מטענים לפיגועים בשטח ישראל. שלושה אלה היו מבוקשים
זה שנה ויותר. הם היו אחראים על  פיגועים רבים, בינהם  הפיגוע
הגדול בדיסקוטק שבו נהרגו עשרות ילדים וצעירים שבילו בערב
ריקודים. הם אחראים גם ועל חדירה לקיבוץ ורצח משפחה במטותיהם,
הנחת מטענים באוטובוסים וירי על חיילינו. לפי כמות התחמושת
שמצאו בבית שקרס על יושביו, הם תכננו פיגוע גדול ממדים. הריגתם
מנע אסון גדול. אף ארגון או גוף ישראלי לא לוקח אחריות על מעשה
זה, וממשלת ישראל טוענת בתוקף שזו לו הייתה פעולה צבאית. החמס
זועקים לנקמה. ומשפחות שלושת המחבלים מתכנסים בבתיהם למצעד
אבלים רב משתתפים כדי לשלהב את הרוחות. בקלקיליה אחר הצהרים
כשביתו של המחבל מחמוד בכרי עלאא, היה מלא בני משפחה, נשמע
פיצוץ עז. והבית קרס, ועלה באש. כל יושביו נהרגו מהפיצוץ או
נשרפו למוות.
דובר צה"ל מודיע: שעה לאחר הפיצוץ בקלקליה, החריד פיצוץ עז את
תושבי טול כרם. ביתו של המחבל  עזיז עבאסי ערמאן. פוצץ על
יושביו. דובר החמס ההמום הודיע: זה עתה, שהבניין היה בית
משפחתו של השני משלושת המחבלים. סבורים שאותו גוף ביצע שני
פיגועים אלה. נשלחו שוטרים לשמור על בית משפחתו של המחבל
השלישי. איברהים כאסם ואאל. הם חוששים שיפגעו גם במשפחתו.
ברגעים אלה יש בריחה המונית של קרובי  משפחות המחבלים. הם
נוטשים את בתיהם על כל רכושם ונסים על נפשם

דובר צה"ל מכחיש שהייתה זאת פעולת צה"ל".

הפעם נשמעו קולות צורמים מכיוון עיראק וסוריה. ניסו לשלהב את
הרוחות. לא כך הרגישו הפלשתינים. צרפת ביזתה אותנו, וארצות
הברית לא היה לה מה להגיד. ונטורי קרטא לשם שינוי כתבו על שלטי
חוצות : "נקמת ילד קטן לא ברא השטן". בעקבות מעשה נקם זה גברו
פעולות הטרור ואפילו בודדים ללא ארגון נסו לפגוע באזרחים.
פועלים ערבים שעבדו בשטחי ישראל בשדות ובמפעלים רצחו את בעלי
הבית שלהם. הבלבול חגג. לא מספיק שהכלכלה שלהם השתבשה ונהרסה,
הם פגעו במו ידיהם במקור הפרנסה היחיד שהיה להם. זה היה יותר
מטמטום. ראשי החמס והג'יהד האיסלמי וכל ארגון שרק קם צעקו מעל
גלי האתר ובעיתונים לנקום ולפגוע כמה שיותר, היה להם תמריץ,
הבטיחו לפצות את משפחתם בכסף. הסיתו ילדים, ונערים צעירים בבתי
ספר, ממש היה מסוכן להסתובב ברחוב, היית עלול לחטוף סכין בגב.
כעבור עוד חודשיים קרה פיגוע הנקם השלישי.
המלאך הנוקם מכה בשלישית
תעלומה או נקמה?  משפחת היג'ה מהמכובדות  בעזה, נהרגה בהרעלה
בביתם. האם האב וחמשת ילדיהם, שוב בעזה. והמוזר שגם קרוביהם
המפוזרים בכפרים מתו, כולם בהרעלת מזון. שוב עולה השאלה האם זה
חיסול חשבונות או נקמה. חקירת המשטרה הפלסטינית מודיעה שהייתה
זו פעולת צה"ל כנקמה במשפחתו של השהיד הקדוש מוחמד אל היג'ה
שביצע פעולת התאבדות בקניון, ומשטרת ישראל מצהירה בשלישית שלא
היה לה יד למקרה הזה כמו במקרים הקודמים. עד היום אף גוף לא
לקח על עצמו את האחריות למעשי הנקם האלה. משטרת ישראל מפעילה
את המוחות הכי גדולים לפענח תעלומה  זו.
הפעם התגובה הייתה הפוכה. בבת אחת נעצרו כל מעשה הטרור. לא ראו
ערבי אחד ברחוב הישראלי. אנשים התחילו לספור את הימים השקטים
שבהם לא בוצע מעשה רצח או פיגוע התאבדות. כל יום כזה שחלף, העם
ברך על כך. והיה סיכוי שהחיים יחזרו לשגרתם.
משטרת ישראל הייתה במבוכה, העיתונות צהלה, והכנסת התנצלה על
אוזלת ידם של כוחותינו למצוא את האחראים למעשה. אפילו שלחו את
אלי עם כוחות צהל לבית הנטוש לחפש עקבות למעשה, עד היום אף אחד
לא לוקח אחריות למעשה.

אלי היה גאה, כאילו ילדיו הצטיינו במבצע מבריק. הוא גם ראה
ברחוב הישראלי את שינוי האווירה. זה היה כמעט בלתי מורגש, ברם
תקווה הייתה, שאולי מישהו מצא את הנוסחה להפסקת הטרור, ופעולת
המתאבדים. הוא גם ידע שמחכה לו עבודה גדולה, אולי הגדולה של
חייו.
בגיל 25 הוא גויס למשטרה. אחרי שסיים שרות צבאי בהצטיינות,
כולל חמש שנות קבע.  לא אהב סמכות, עבד תמיד לבד, ותמיד בשטח.
לא היה איש משרד. ידו בכל ויד כל בו. בחור נמוך קומה בקושי
1.68 מ'. ביחידה שלו הוא היה הבדיחה של כולם. הוא שיתף פעולה
בבדיחות עם חבריו על גובהו ועל מוצאו. קראו לו ג'נג'י, והוא
היה שחרחר. שערו  ועורו, עיניו היו ירוקות. אמו הייתה מקנדה
ואביו מרוקאי, סבים וסבתות מכל העולם. מצד אביו,  צרפת ותוניס.
ומצד אמו,  מצרים ולבנון. מגיל צעיר שלט בחמש שפות. היה מצטיין
בכתתו, אך לא רצה ללכת לאוניברסיטה, טען שזה בזבוז זמן וכסף.
רצה פעילות, וכך אחרי צבא קבע התגייס למשטרה ושם קפץ דרגות כמו
מטאור. אולי בזכות אופיו הנעים והאמביציה, כוח השפעתו הייתה
מגנטית.
כשהיה פותר תיק מסובך במיוחד, נתן הרגשה לפיקודיו שהם עשו את
עיקר העבודה. הוא לא לקח את הקרדיט לעצמו. כך הוא לא רכש
אויבים. הוא התגלה כאחד המוחות המבריקים במשטרת ישראל. היו
מביאים לו את המקרים הכי קשים והכי מסובכים. בקרב עמיתיו
הורגשה נוכחותו. היא האצילה סמכות וכוח.  בחלוף השנים, הפסיקו
ללעוג לקומתו הנמוכה. מי שהכירו העריכו משכמו ומעלה.
הוא גר עם  בתו לאה מאשתו הראשונה ונכדו דרור בן ה- 16. בתו
התאלמנה בפיגוע התאבדות של מחבל במסעדה בתל אביב כשחגגה שם את
יום הולדתה. זה קרה לפני שלוש שנים, ומאז הוא גר איתם.  דירתה
גדולה ונוחה, הוא לא הצטער על החלטתו זו. לפחות כשהיה בא הביתה
הייתה לו ארוחה חמה, חדר נקי, ובגדים מכובסים ומגוהצים. וכמובן
עם מי לשוחח. בתו לאה הייתה אשה חכמה ואינטליגנטית. עבדה
כלבורנטית כימאית במכון וייצמן.
בנה היחיד התחיל לגלות סימני גאונות מוקדמים כמו סבו אלי. הוא
היה תלמיד מחונן.  גם לו היה  כשרון לשפות ולתעלומות מסובכות.
הוא אהב את הערבים עם סבו אלי כשדנו על איזו בעיה. היה עקשן לא
פחות ממנו. במבנה גופו עבר את סבו בראש וחצי.  גם במזגו היה
דומה לו, נעים סימפטי אך סקרן  וחסר שקט, תמיד חוקר ומחפש
דרכים חדשות להגיע לחקר הבעיה. בחלוף השנים גדלה אמונו של אלי
בנכדו דרור ושיתף אותו בפתרון תעלומות קשות של המשטרה. הוא טען
ששני מוחות טובים מאחד. כשהיו שואלים את דרור כשהיה בן 4, "מה
תרצה להיות כשתהייה  גדול?" היה עונה. "מה שסבא אלי עושה, חוקר
במשטרה".  וזה מה שהדאיג את לאה אמו.
היום כשאלי הגיע הביתה שקוע בשרעפיו. לא הרגיש מה הוא אוכל, לא
שמע מה מדברים אליו. דרור העיר אותו: "אלי, אתה תוהה מה המשותף
בן כל  פיגועי הנקם במשפחות המחבלים?" הוא קרא לו אלי ולא סבא.
אלי הרים את ראשו בחטף. כאילו קרא את מחשבותיו.
"איך הגעת למסקנה שיש משותף בינהם?"  שאל.
"לא הגעתי למסקנה סופית אני צריך עדין לבדוק". ענה לו דרור.
לאה ראתה שמתחיל ויכוח דיון לתוך הלילה, פינתה את השולחן אמרה
לילה טוב, ופרשה לחדרה.
"מה זאת אומרת שלא הגעת למסקנה סופית? ממתי אתה מתעניין בפרשה
הזאת? ומה אתה בכלל מתערב, זה די חסוי." ענה אלי מרוגז.
"גם עיוור וחרש היה תוהה, מי המבצע או המבצעים פעולות אלה
ועדין לא נתפס, לא ע"י כוחותינו לא ע"י הערבים. תראה העיתונות
מלאה בכתבות וניחושים עוד עלול להיות פה צייד מכשפות. ולפי
דעתי מגיע להם פרס ולא עונש."  ענה דרור כולו תוכחה.
"ויש לך כיוון כל שהוא?" שאל אלי בהתגרות.
"לא בדיוק. אבל אם תעזור לי לעזור לך יתכן ויש לי כיוון, הייתי
רוצה להכנס למחשב שלכם".
"ומה יש לך לחפש במחשב המשטרתי שלנו ושאין לך במחשב שלך"?
"אתה זוכר לפני מספר חודשים את המקרה בבית ג'אלה"?
"אז מה"
"אני רוצה לדעת מה שם המחבל שמשפחתו הושמדה".
"ואז מה" חזר  אלי על השאלה.
"ואז אני רוצה את שמות הקורבנות הישראלים שרצח המחבל הזה".
"ואחרי שיהיו לך כל הנתונים האלה מה זה ייתן לך"?  אלי כבר
ניחש מה בראש של דרור, גם הוא היה בכיוון זה, אבל רצה לראות
איך מוחו עובד.  "את רוב הנתונים האלה תמצא בקטעי עיתונות
בספרייה העירונית". הוסיף
"כן אבל בעיתונים לא ציינו את כל שמות הקורבנות שלנו. אתה זוכר
שהיו גם לא ישראלים שנהרגו בקפיטריה. פרטים אלה יש אצלכם" כן
דרור צודק.
"ואחרי זה מה תעשה עם נתונים אלה"? שאל אלי.
"אחרי זה אני רוצה את שם המחבל המתאבד השני  שמשפחתו הושמדה
בעזה. זה שפיצץ עצמו בקניון מול האישה בהריון. אתה זוכר מקרה
זה? אני עוד זוכר שאמרת לי ואני מצטט אותך <מעניין למי היו
ביצים לבצע נקמה כזאת>, וגם את שמות כל הנפגעים בפיגוע זה"?
"בטח תרצה כנ"ל גם שמות מהפיגוע הנקמה השלישי"! הקדים אלי
לשאול.
"נכון". ענה דרור בקול ענות חלושה. חשש שהגדיש את השאה.
"תירגע דרור, ברור לי לאן אתה חותר, ואז נעשה הצלבה בשמות
ונראה מה נמצא, נכון"?
"כן" ענה דרור כשהביטחון חוזר איליו. "בסדר, כשיהיה לי זמן מחר
אחפש לך נתונים אלה, ואתה דרור הפעם אל תפרוץ למחשב המשטרתי,
תשמור על פרופיל נמוך, ראית מה קרה בפעם האחרונה שפרצת למחשב
שלנו, יצאת בשן ועין, והכל בזכות דוב שמחבב אותך."
וכך המשיכו לדסקס עד השעות הקטנות של הלילה.
למחרת דבר ראשון שעשה כשנכנס  לתחנה, היה לבקש רשות ממנהל
התחנה להשתמש במחשב המשטרתי.

דוב פינקלשטיין מנהל התחנה ישב על כיסאו בזכות תאריו האקדמיים.
בזכות מלגה, למד באוניברסיטת ייל בארצות הברית קרימינולוגיה.
המשיך באוקספורד. נתן הרצאות בבתי ספר לשוטרים בצרפת אנגליה
וגרמניה. שלט בשפות אנגלית צרפתית וגרמנית כאילו היו שפת האם
שלו. בא ממשפחה בורגנית גרמנית. הוא היה בחור אמביציוני,
קרייריסט חכם וחרוץ. אבל לא מבריק. היה לו זיכרון בלתי רגיל.
כשהוא שירת בצבא היה מבוגר מכולם בחמש שנים. והכי משכיל. הצהיר
לפני כולם: <כשיסיים את הטירונות יתגייס למשטרה>. למטרה זו למד
כל כך הרבה. אך הצבא רצה אחרת, החתימו אותו לעוד חמש שנים.
טענו שזקוקים לכישוריו, וזה החמיא לאגו שלו, וכך פגש את אלי
גורן, ונידבק איליו.
אלי גורן היה כל מה שדוב לא היה. צעיר ממנו בחמש שנים, עם
השכלה תיכונית בלבד, מבריק ובעל יוזמה ותושייה שדוב קינא בו.
הם היו ניגודים מוחלטים ואולי זה מה שמשך אותם להיות חברים. על
כל בעיה הם התחרו, ולא מרצונו של אלי, אלא מקנאתו של דוב. רצה
להוכיח לו שבכל הוא עולה עליו. וכאן הייתה טעותו.  ככל שהבעיה
הייתה קשה יותר ומסובכת, אלי התמקד  בפתרונות. בניגוד איליו
דוב איבד את הפוקוס, מתעצבן, ואז יותר מתבלבל. ככל שהבעיה
הייתה מסובכת יותר אלי היה נכנס לריכוז עילאי, שאי אפשר היה
להזיזו. יכל היה להיות מרוכז עשרים וארבע שעות ללא לאות. בלי
לישון ובלי לאכל. תכונה זו ליוותה אותו כל חייו והיא הייתה סמל
יכולתו.  למרות הבדל הגילים בינהם, דוב לא ויתר לאלי וגרר אותו
אחריו לבילויים שיכל היה להרשות לעצמו ביד רחבה.
היום, בגיל המתקדם שלו, הצטמצמה פעילותו של דוב עם נשים. הוא
היה עב כרס, מקריח, ובמעט השער בצדעיו זרקה  השיבה. כבר לא היה
הגבר יפה התואר. נשים כבר לא נפלו לרגליו. הוא התקרב לגיל
שישים וחמש. לפני פרישה, וזה הפך אותו לאדם מריר וזועף שהוסיפו
לכיעורו. ומה שהוסיף שמן למדורה, היה אלי.
אצל אלי הכל התרחש הפוך, השנים הוסיפו לו הדרת כבוד. השתבח.
בזכות קומתו הנמוכה ופניו הנעימים היה נראה כנער מתבגר. הוא
עסק כל חייו בספורט לשמור על כושר. להצדיק את היותו פעיל בשטח.
ולא יושב משרד ומגדל כרס. ודווקא בגיל שישים הייתה לו הצלחה עם
נשים. ידעו להעריך את איכותו. ולא היו חסרות גרושות ואלמנות
שחיזרו אחריו. הוא חגג איתן, אך לא התחייב לאף אחת. לא רצה לב
שבור בגיל הזה. ועובדה זו הבעירה את קנאתו וחמתו של דוב אלף
מונים. ומה שאף פעם לא עשה לו: החל לעשות לו דווקא עכשיו.
להתנכל לו ולשים לו רגל. אחרי כל כך הרבה שנות חברות. ודוב היה
ידוע במשטרה כאיש קנאי לצדק. לכן אלי היה נמנע מלהיפגש איתו או
לבקש את עזרתו. היה מצער לראות למה הוא הפך.  דוב ידע כל השנים
שלא בזכות הוא יושב על כיסאו אלא בחסד.
גם היום כמו בכל יום ישב דוב משועמם וזועף, הסתכל באלי וירה
לעברו: "איזה כבוד הביא אותך אלינו?" אלי עמד כמו ילד שננזף
מול חברו, והצטער למראה עיניו. שניהם עבדו באותה תחנה, ונפגשו
לעיתים רחוקות. "הייתי רוצה להשתמש במחשב המשטרתי".
"ומה העניין שאתה מגלה במחשב המשטרתי?"
"אני מטפל במקרה מסוים, וצריך להוריד מספר נתונים  שנמצאים
במחשב".
"איזה תיק זה? ואיזה נתונים אתה צריך? אולי אוכל לעזור לך
לפתור את הבעיה שאתה מתמודד איתה. שני מוחות טובים מאחד מן
הסתם. זו היית תמיד הסיסמה שלך נכון?" אלי היה במצוקה. מצד אחד
לא רצה לשתף אף אחד במשטרה בחקירה פרטית שלו, כי יתכן והוא
טועה, ומצד שני לא יכל היה להעלים עובדות מדוב אם רצה להשתמש
בשרותי המשטרה. אך לא הייתה לו בררה, בסופו של דבר ייוודע
לדוב, עדיף לספר לו, ואם ירצה להצטרף מה טוב. הוא צודק ששני
מוחות טובים מאחד, ואולי ישתעמם וירפה ממנו? "בסדר אם אספר לך,
תיתן לי גישה למחשב?" (למען האמת אלי יכל היה לגשת למחשב מתי
שרק רצה בלי לבקש רשות, דרגתו אפשרה זאת. אבל אז דוב היה מרגיש
שעוקפים את סמכויותיו והיה נעלב, גם כך  היה בלתי נסבל לכולם
בתחנה. לכן תמיד ביקש את רשותו. שירגיש שהוא הבוס).  אלי סיפר
לדוב שהוא מחפש חשודים לגבי שלושת הפיגועים במשפחות המתאבדים,
לא נכנס לפרטים כדי לא להלאות אותו. גם לא ספר לו שנכדו
בעניינים.  רק מה שרצה כדי לעניין אותו. ואכן מהר קטע אותו
דוב, תשובתו הייתה מדהימה . "אתה מתכוון לגלות מי הם הפנטים
שנוקמים במשפחות המתאבדים?? הצחקת אותי, א' דרגים גבוהים
במשטרה כבר מטפלים במקרים האלה. זה תיק כבד. לא יתכן שמישהו
יקח את החוק לידיו. בטח איזה פלג קיצוני ימני שהחליט לבצע מעשה
נקמה. מה פתאום אתה מתערב בבעיות שהצבא והש.ב.כ. עוסקים בו?
ראית מה דעת העיתונות העולמית עלינו, מה אנחנו צריכים
סופרמנים? הערבים  במילא נוקמים בנו חזרה והממשלה כמרקחה". ענה
לו דוב.
"לא הרגשת בשנוי האווירה והתקווה ברחוב הישראלי"? שאל אלי.
"ולא שמתה לב לפחד והבהלה בקרב העם הערבי על כל מגזריו? רק
השבוע הכנסתי למעצר ששה מתאבדים פוטנציאלים שאביהם הסגיר לידי
כחותנו. ראשי משפחות ונכבדים מעדיפים להסגיר את ילדיהם
לכוחותינו כדי למנוע נקמה בכל המשפחה. למי אתה חושב צריך לשייך
תופעה זו? הם מתחילים לפחד".
"בסדר בסדר, עדין זה לא אומר שמותר לך להתערב בתיק כל כך כבד.
תתעסק בתיקים שהשארתי לך על השולחן ואם משעמם לך בבית, יש לי
ערמה של תיקים לא פתורים מוטב שתעסוק בהם. התשובה שלי שלילית".
וברק זדוני ניצת בעיניו. אלי רגז עליו מאוד.
"אתה לא חייב להשקיע מזמנך, אמרתי לך שאיני מפריע לעבודתי
השוטפת בתחנה. וידוע לך טוב מאוד שיש לי תיקים משלי ואינך צריך
להעמיס עלי תוספות. גם אתה לא לוקח עבודות הביתה". דוב היה
מרוצה שהכעיס את אלי, ופטר אותו בהינף יד.
"ומה ב'"? שאל אלי.
"אני כבר אמצא" ענה לו.
אלי הלך כועס הביתה. דרור ראה מיד שסבו עצבני.
"קבלת סירוב מדוב?" שאל בהבנה.
"ניחוש נכון, אבל זו לא המלה האחרונה שלי. יש לי דרכים איך
להסיג את רצוני. לשם כך אצטרך את עזרתך". דרור התמלא התרגשות
הוא אהב אקשן. גם ידע שסבו עומד להסתכן, ושום דבר לא יעמוד
בדרכו. כשסבו מחליט לעשות משהו, הוא מבצע.

חלפו מספר ימים, והרוחות נרגעו. בוקר אחד, כשהשרב המיס את
האספלט, ואנשים הסתגרו בבתים ממוזגים, נכנס דרור למשרד של דוב
בלי לדפוק בדלת. הוא היה בן בית בתחנה, ודוב באמת אהב את הילד
הזה. גם בעניין זה קינא באלי.  אומנם יש לו ילדים משלו מארבעת
נשותיו. ושפע של נכדים, ברם אף אחד לא מגיע לחכמתו וחריפותו של
נכד זה של אלי. ותמיד שמח לבואו. הרבה פעמים הוא גרש את שעמומו
במשרד במשחק השחמט. דרור היה יריב קטלני עבורו. והוא הזיע רבות
לנצחו. וכעת ממש שמח לבואו. אפילו לא שאל למה בא. הוא פשוט
הציע לו משחק שחמט. ודרור הסכים. וכך שניהם שקעו במשחק ושכחו
מהעולם.
אלי ניגש למחשב באין מפריע. זה היה חדר מבצעים שתי קומות מתחת
למשרדי המשטרה. רק בעלי סיווג גבוהה היו יכולים להכנס לחדר זה.
ולאלי היה סיווג זה. השוטרים שישבו מול המחשבים הכירו אותו,
ותמיד שמחו לבא לעזרתו. רצו להיות חלק מהצלחותיו. הפעם אלי לא
היה מעונין  בעזרת אף אחד. הוא ישב מול מחשב  שהיה מחובר ברשת
ללוין ולכל רשתות המחשבים החשובים בעולם. לא הייתה לו בעיה
להכנס  לתיקים שחיפש. תוך שעתיים מצא כל מה שרצה.  הדפיס ערמת
ניירות ויצא לחפש את דרור.
"אה פה אתה נימצא?" עשה עצמו מגלה  אותו כביכול.  "שח-מט" צהל
דוב. "היום הנכד שלך לא במיטיבו". הצהיר דוב. "הזעתי קשה
לנצחו".
בדרך הביתה אמר לו אלי: "תתבייש לך, נתת לדוב לנצח אותך"?
והסתכל עליו מבודח. דרור קרץ לו.
"נו השגת?" שאל דרור.
"לא תאמין מה גיליתי, אולי יש לנו קצה חוט".
"ספר ספר" לחץ עליו דרור.
"חכה שנגיע הביתה".

היה ברור שמישהו החליט לשים סוף למעשה הטרור המזוויעים, ולמנוע
מעשה התאבדות של השהידים  הפנאטים, שהאמינו שבמעשיהם הם הופכים
לקדושים ויכנסו לגן עדן ויבלו עם שבעים ושתים בתולות צעירות,
ומה גם שהיה שכר בצידו. משפחותיהם קבלו כספים מארגוני הטרור
הרבים.  כספים אלה הצילו משפחות מחרפת רעב, ופחות פה אחד לא
הזיז להם, אך מי קם והחליט לשים סוף לזה?
"כעת שים לב", אמר אלי לדרור שהיה דרוך כמו קפיץ.
"כאן רשימת הנפגעים מידי המחבלים שנקמו במשפחותיהם. בשלושת
המקרים:
1)בקפיטריה , 2)בדיסקוטק, 3) בקניון. בשלושתם יש מחנה משותף",

"מה גילית?" קרא בהתרגשות דרור שלא יכל היה לשאת  את המתח.
"שם משפחה אחד מופיע כמה פעמים  בשלושת הפיגועים, בדקתי כמה
פעמים כדי להיות בטוח, ולתדהמתי המסקנה שכולם ממשפחה אחת. כולם
ממשפחת סלווני. וכולם אחים".  
"כמה אחים" שאל דרור.
"שישה אחים וכולם נהרגו בארבעה פיגועים, והנוקם או הנוקמים
פעלו עד עכשיו שלוש פעמים. מסקנה?" ואלי שתק"שהם לא גמרו
לנקום" קראו פה אחד.  "אם נכונה ההשערה שלך שהנקמה באה מכיוון
משפחת סלווני! אז נשאר להם עוד נקמה אחת". ענה לו דרור. "הנה
רשימה הילדים וההורים במשפחת סלווני".  הצהיר אלי ומסר רשימה.
שם האם: תקווה סלווני. שם האב: אברהם סלווני.
הילדים מהמבוגר לצעיר: דניאל בן 32. יונתן בן 28. יעל בת 26.
רותי בת 24. והתאומים אמנון ותמר בני 15.  "נכון מאוד". ענה
אלי, "וכדי לעלות על מבצעי הנקמה צריך לגלות מי הילדים שנהרגו
ועוד לא נקמו את נקמתו, כי פה יש שיטה, לדוגמה: הנקמה הראשונה
הייתה במשפחת אבו חסן עודה הוא ביצע שורה ארוכה של פיגועים אחד
מהם פגיעה ברכב נוסע ורצח כל יושביו. הנפגעים היו יונתן בן ה-
28 אשתו ההרה וילדו קטן בן השלוש. אפשר לאמר שגם את דור ההמשך
הוא רצח.
לא תפסו אותו. הוא המשיך בפיגועי טרור לבסוף פוצץ עצמו עם מטען
חבלה בקפיטריה באוניברסיטה. בין הנפגעים הייתה רותי בת - 24
הסטודנטית.
אחר כך בפיגוע הנקמה השני נהרגו שלושה מחבלים שעשו נזק רב
והרבה קורבנות: מחמוד בכרי עלאא, עזיז עבאסי ערמאן, ואברהים
קאסם ואאל. שלושתם היו אחראים  לפיצוץ בדיסקוטק ורצח הצעירים
שרקדו שם. בינהם היו התאומים אמנון ותמר.
בפיגוע הנקמה השלישי במשפחתו של מוחמד אל היג'ה  שהתאבד בקניון
מול אשה בהריון כשהוא מסתכל לה בעיניים, וזו הייתה יעל השוטרת
שהייתה גם בהריון מתקדם עם תאומים.
"עד פה נהרגו חמישה אחים מאותה משפחה". אמר אלי.
"בדיוק" ענה דרור. ושניהם שקעו מחדש בניירות ועד מהרה הוציאו
את שמו של דניאל האח הבכור שנרצח ראשון בטרמפיאדה. בפיגוע זה
היה מטען חבלה שאנשי הג'יהד לקחו אחריות עליו. מקרה זה היה קשה
יותר מהיתר. היו צריכים למצוא את שמות האנשים שהיו אז באירגון
הג'יהד ושנתנו את ההוראה לפיגוע הזה בטרפמיאדה. יש למשטרה
רשימה ארוכה של אנשי הג'יהד. ומאז חמש שנים רבים נלכדו או
נהרגו.  אם אנו רוצים לגלות מי הנוקמים, אנו צריכים לעקוב אחרי
אנשי הארגון ולגלות מתי ינקמו בהם. ואז נדע מי נוקם בהם.
אלי אמר לדרור: "השעה מאוחרת, אתה תעשה מחר רשימה של כל אנשי
הג'יהד הותיקים והחיים עדין, לפי תאריכים, וגם את החדשים שזה
עתה הצטרפו לשורותיהם. ואני הולך מחר לבדוק משהו, וכך היה.

אלי עמד בצל אחד העצים בבית הקברות האזרחי בפאתי העיר רחובות,
וצפה בקבוצת אנשים שעמדו ליד מצבה. החום הכבד שכח בשעות
המאוחרות של אחר הצהרים, אך הלחות השאירה כתמים כהים בבת שחיו
ובגב. היום היה יום הזיכרון לדניאל. הוא הציץ בתיק שהוציא
מהמחשב. לפני חמש שנים דניאל נהרג בפגוע בטרפיאדה, והוא בן
שלושים ושתים, איש צבא קבע, אסף חיילים במכוניתו. התחנה
התפוצצה יחד עם מכוניתו והרבה חיילים וחיילות נהרגו ונפצעו יחד
איתו. הוא השאיר אישה ושלושה ילדים. אשתו דליה הייתה גם בצבא
קבע שרתה יחד איתו באותו משרד. הם היו במודיעין, וכל פעולה
חשובה שביצע הצבא עבר תחת ידיהם. שניהם עבדו בעבודות מודיעין
רגישות ביותר. כל זאת ידע אלי מהאינפורמציה שהוציא מהמחשב
המשטרתי, כולל צילומיהם. כעת הוא זיהה את דליה שעמדה ליד אשה
קטנת קומה כהה ומבוגרת, בטח האימא של דניאל. תקווה שמה.  היא
עמדה שחוחה מוללה מטפחת בידיה. סביבה היו עוד צעירים, בטח
נכדיה. עוד אשה עמדה צמודה לאשה הקטנה מחבקה את כתפיה, היא
בכתה יותר מכולם. אפשר היה להבחין שהיא לא מהמשפחה. היא הייתה
בהירה עם שער אפור כסוף, גבוה יותר מהאישה שחיבקה את כתפיה.
ומה שבלט לעין היא הייתה אלגנטית. אלי תהה מי היא, ואולי היא
האימא? לא, היא בהירה מידי, לא שייכת למשפחה.
הוא התקרב ועבר בשביל מולם כאילו הוא אחד האבלים. העיף מבט
באשה הקטנה. ראה פנים מיוסרות, שהכאב חרט חריצים עמוקים
בלחייה. הוא חלף על פניהן. לרגע האישה הרימה את מבטה ופגשה
במבטו. עיניה היו יבשות ומבטה הטריד אותו. היה בהן שנאה
תהומית. עברה בו צמרמורת כאילו האנרגיות השליליות שלה שלחו
סביבה חיצים של כעס ושנאה. הוא נמשך כמו מגנט לדמות הקטנה הזו
שעמדה ממוללת מטפחתה מול קבר בנה. לא נותרו לה ילדים. היא עצמה
על סף מוות ממחלת הסרטן. איך לא מתה עד היום? לפי תיקה הרפואי,
גילו את הסרטן אצלה לפני שנה. והרופאים לא נתנו לה יותר משנה.

אלי עקב אחרי הרכבים שלהם עד ביתה. ארבעה רכבים נעצרו לפתח
ביתה בשכונת התימנים, וכולם נכנסו אליה כבכול שנה. לאשה הזו יש
ארבעה ימי זיכרון בשנה. האישה הבהירה שהייתה לבושה מאוד אלגנטי
עזבה ברכבה החדיש.
אלי נשאר יושב ברכבו חונה בצד השני של הכביש כדי לא לעורר
תשומת לב. היה לו שדה ראיה ישיר לסלון. נפתחו שני דלתות ההזזה
מזכוכית לכיוון החצר. כנראה אין להם מזגן. יכל היה לראות
דמויות מסתובבות בדירה. רצה גם לשמוע. הוא הרכיב אוזניות
למכשיר קליטה דמוי צלחת. כיוון אותו ישר  לסלון. נשמעו רעשים
בהתחלה, אחר כך החל לשמוע קטעי משפטים. היה רעש מהילדים. הוא
כיוון את המכשיר לכיוון חדר השינה בדיוק כשנדלקו שם האורות.
שתי דמויות היו מעבר לוילון. "למה חווה לא נכנסה?" שמע אלי קול
של אשה צעירה.  "היא לא הרגישה טוב היום" הייתה התשובה של אשה
מבוגרת. אלי ניחש שדליה שאלה את תקווה. "לבטח תתאושש עד מחר,
יש לנו איזה עניין לגמור".
"שוב פעם את יוצאת? מתי תירגעי. את לא בריאה, את חייבת לנוח,
ההקרנות הורגות אותך. חוץ מזה יש לך טיפול אצל הפיזיותרפיסט
מחר בערב" ענתה לה דליה.
"אל תדאגי נספיק לחזור, אני חייבת לקנות פיאה חדשה זו כבר
בלויה ואיני יכולה להסתובב עם קרחת".
"מתי אתן יוצאות מחר? ולאן" שאלה דליה.
"בסביבות השש בבוקר, ולאן? עניינים של נשים קשישות כמונו" ענתה
תקווה.
"בסדר, אתן עם השטויות שלכן, תחזרו מוקדם, אני דואגת לך."
אלי ישב מהורהר בחשכת מכוניתו וחשב, האם יתכן שמשהו מהמשפחה
הזו יצא לבצע את פיגועי הנקם הנועזים, מי מהם? הוא ראה כמעט את
כולם, רובם ילדים, הנכדים של תקווה. המבוגרים ההורים הם דליה
אשתו של דניאל, שנהרג בטרמפיאדה, נדב השוטר בעלה של יעל השוטרת
שנהרגה בקניון, וישראל בעלה של רותי שנהרגה בקפיטריה. הוא סימן
את כולם בדף שהאיר עם פנס עפרון קטן. הייתכן שאחד משלושתם או
כל שלושתם בצעו פעולה זו? אולי נדב השוטר? יש לו הכישורים
והאינפורמציה אם הוא רוצה. ואולי גם עזרה מחבריו במשטרה. דליה
אשה ביתית מטופלת בשלושה ילדים לא יתכן שתסכן את עצמה. זו
התאבדות. וישראל? בקושי עשה צבא. הוא שוחרר בגלל קשיי ראיה.
היה איש מחשבים עם משקפיים עבות כמו תחתית בקבוקים. בלילה הוא
עיוור כמו עטלף. ומה עם תקווה? היא נוטה למות בקושי עומדת על
רגליה. לא הקדיש לה אפילו שבריר מחשבה. הוא במבוי סתום, אבל
ידע מה הוא יעשה מחר על הבוקר.

בחמש וחצי היה כבר באותו מקום שהיה אתמול בלילה. ישב ממתין.
בסביבות שש וחצי הגיעה מרצדס חדישה לבנה ואשה אלגנטית ומטופחת
בשנות החמישים, יצאה ופסעה לכיוון ביתה של תקווה.
זו אותה אישה מאתמול. זו חווה שדיברו עליה, ויוצאת עם תקווה
לענייני נשים, אולי ליום כף.
אלי ביטל בניע ראש מחשבה זו, לא יתכן יום אחד אחרי יום זיכרון
שהן תצאנה לבילוי. מעניין לאן הן נוסעות. בסביבות שבע שתיהן
יצאו, הוא כמעט לא הכיר אותן. הן היו לבושות במכנסי ג'ינס
וחולצות עם קוביות צבעוניות, על ראשן פאות שער ארוך. הגבוהה עם
שער בלונדיני אסוף מאחור בסרט והשניה שער שחור מלא תלתלים גולש
על גבה. שתיהן נראו כמו קיבוצניקיות בשנות הארבעים לחייהן. כמו
שתי חברות שיוצאות לפיקניק, היה בידיהן תיקים וסלים. נכנסו
ויצאו מהבית מספר פעמים עד שהעמיסו בבגז' את כל הכבודה שלקחו
עמן. עלו למרצדס ונסעו בשלווה.
אלי יצא אחריהן, הוא היה מלא סקרנות, לאן עם כל הציוד הזה הן
נוסעות?
נסעו כשעה וחצי ולתדהמתו הגיעו לקיבוץ. הוא החנה את רכבו במגרש
החניה הגדול בין רכבים אחרים והיו רבים. קיבוץ זה היה מפורסם
במוצרי הבשר הלבן שלו. במשק הם גידלו חזירים למרות מחאות
הדתיים. כמובן לא קבלו אישור כשרות מטעם הרבנות. אלי בקושי עקב
אחרי שתיהן, הן נעלמו מעיניו מספר פעמים בגלל ההמון שצבא על
דוכני הבשר במפעל הענק. הוא חיכה בסבלנות מסתכל על קוטלי החזיר
הרבים ותהה איזה טעם יכל להיות לבשר הזה, הריח גירה את נחיריו
והעלה ריר בחלל פיו. הוא מעולם לא אכל בשר חזיר, מפני שמעולם
לא עלה על שולחן המשפחה בשר זה. כנראה מטעמי דת.
הוא ראה את שתיהן יוצאות מהמשרד עם המנהל ושוב נעלמו  מאחורי
דלת. כעבור עשר דקות חזרו עם שתי עגלות עמוסות. לפי החבילות
שראה מרחוק הן קנו הרבה בשר, היה שם שק מלא וכבד, ועוד אריזות
קטנות יותר. המנהל הלך איתן עד המכונית לעזור להן להעמיס
בבגז'. הן פטפטו וצחקו איתו כאילו היו החברות הותיקות שלו.
לבסוף נפנפו לו לשלום ונסעו משם.
מעניין לאן עכשיו עם כל הבשר הזה. אולי פתחו עסק של בשר חזיר?
הוא המשיך לנסוע אחריהן במרחק בטוח לא להתגלות לעיניהן. הן
הגיעו לאבו - כביר, מקום זה אלי הכיר היטב. לא פעם הביא לפה
גויה של נרצח. מה יש להן לעשות פה חשב בלבו. הוא המתין בסבלנות
לראות לאן ילכו ומה יעשו. הן ירדו מהרכב ונכנסו בדלת הראשית
בצעד קל. כעבור עשר דקות יצאו מדלת צדדית בצד הבניין, זו דלת
שרות שמשם מכניסים את האלונקות עם גויות המתים לניתוח שלאחר
המוות. הן היו לבושות חלוקים ירוקים  עם כיסויי ראש ירוקים.
שתיהן הרכיבו משקפיים, הן פתחו את הבג'ז ולקחו את השק הכבד
הכניסו אותו בדלת הצדדית, וחזרו שוב ולקחו את  החבילות הארוזות
בניר חום, ובכבדות נכנסו שוב, כשהן מסתכלות מסביב לבדוק שאף
אחד לא הבחין בהן. הוא הרגיש שמתרחש משהוא מול עיניו. דיכא את
החשק לקפוץ ולרוץ אחריהן ולראות מה הן עושות. תוך עשר דקות הן
יצאו בלי החבילות, ובזריזות שלא תאמן לגילן המתקדם  נכנסו
לרכב, ונסעו במהירות מהמקום. עוד הספיק לראות איך זרקו מהחלון
את החלוקים הירוקים וכל מה שלבשו.  אלי לא רדף אחריהן, הוא היה
סקרן לדעת מה עשו בפנים. הוא פסע חרש לדלת הצדדית, ונכנס לחדר
שכנראה היה מחסן.  היו בו חומרי ניקיון וחיטוי וריחם שרף את
אפו. הוא התעטש פעמים. היו גם חלוקים ירוקים מקופלים במדפים
והיו חלוקים מלוכלכים בעגלות.
מכאן הן לקחו את החלוקים, אלי ניחש. הוא לקח חלוק נקי ולבש
אותו כולל כובע ירוק על ראשו. "תהיה רומאי בן רומאים". יצא
מהחדר ישר לפרוזדור חשוך וארוך בקצהו היה אור אדום קטן. הוא
הלך בכיוונו. לאורך הקירות היו חדרים. הוא הציץ בכמה מהם. חלקם
היו ריקים, וחלקם חדרי ניתוח שלאחר המוות, והיו סטודנטים ששמעו
הרצאה ולמדו לנתח אחרי המוות. הוא לא נשאר, יצא בשקט כפי
שנכנס. למעשה הוא לא היה צריך לדאוג, אף אחד לא שם לב איליו.
הוא המשיך ללכת עד שהגיע למנורה האדומה. נכנס בדלת כפולה לחדר
קר ומקפיא. הוא ניחש שהיגיע לתאי ההקפאה. ובאמת היו דלתות
קטנות בשני טורים לאורך הקיר. זה היה החדר האחרון בפרוזדור.
כעת הוא במבוי סתום לאן הלכו ומה עשו? רצה כבר לצאת ולהתחיל
בקומה שניה אבל משהוא עצר בעדו להסתכל באחד התאים . הוא פתח את
הדלת האמצעית ומשך את המגש. גוש גדול היה מכוסה  בסדין, אבל
בכיוון הראש נראה  גודל לא נורמלי. לפיכך הוא הרים את הסדין
ונרתע לאחור בבהלה. על האלונקה שכב גבר ערום קפוא או מה שנשאר
ממנו, כשעל ראשו מולבש ראש חזיר. מה זו בדיחה? ואם כן, אז זו
בדיחה וולגרית. הוא פתח עוד תא. גם שם היה גבר עם ראש חזיר
במקום הראש. פתח את כל השורה הראשונה היו עוד שניים עם ראש
חזיר והיתר היו עליהם עורות חזיר מוצמדות עם סיכות  על החזה
והמפשעה. אלי הבין שאלה החבילות שקנו בקיבוץ והביאו לפה. מה
המטרה שלהן. לא יתכן שזו בדיחה. זה מסר. אבל איזה מסר. האם
הכירו את המתים? אלי הכניס את כל המגשים חזרה וסגר את הדלתות.
הוא חיפש את המשרד, הגיע לכניסה הראשית שם מצא את המשרד. "אפשר
לדבר עם המנהל?" שאל אלי כשהוא נכנס לחדר שכתוב היה עליו מנהל.
"כן במה אפשר לעזור לך?" שאל אדם מבוגר. "באתי מההרצאה"
"אה אתה מההרצאה של פרופסור בן אמוץ?" שאל.
"כן משם, הפרופסור שואל  מתי הגופה תהייה מוכנה לניתוח שלאחר
המוות"?
"למה, מה קרה לגופה שקבלתם הבוקר"?
"אה כלום, כרגיל כמה תאונות של הסטודנטיות הצעירות שמתרגשות
למראה גופה, הן עוד לא התרגלו".
"ואתה התרגלת"? שאל אותו "אתה לא מהצעירים, ולא ראיתי אותך
מאתמול".
"נכון, אתמול לא יכלתי להגיע הייתי בלוויה של בן משפחה מהפיגוע
שלשום"  
"אני משתתף בצערך, את גופות המחבלים הביאו לפה שלשום. תאי
ההקפאה מלאים עד אפס מקום, כולם מהחודש האחרון, תגיד לפרופסור
שלך שעד מחר נגמור למיין ולסמן אותם ואז תוכלו לקבל גויה".
"ולא תטעו ותוציאו גוויה של יהודי"? שאל אלי בדאגה מופרזת.
"מה פתאום, אין למטה גוויות של יהודים, אלה כולם של המחבלים,
היהודים מהתאונות ומהפיגועים בקומה למעלה, אין לך מה לדאוג.
מעניין, היום זו פעם שניה שמשהוא שואל אותה שאלה".
"איזו שאלה"? שאל אלי.
"מה ששאלת, היו אלה שתי נשים מבוגרות שגם הן איתך בהרצאה, הן
שאלו אותה שאלה, האם לא נתבלבל בן היהודים והערבים, אמרתי להן
שכל הערבים למטה וכל היהודים למעלה."
"תודה", אמר אלי  זה מה שרצה לשמוע, ויצא.
כעת  היה בלי ספק, שאלה שתי הנשים תקווה וחווה שעשו את המעשה
הזה. הן רצו להיות בטוחות שהן שמות את החזיר על הערבים ולא
בטעות על גוויה יהודית, מה יצא להן מזה? למה היה חשוב להן לא
לטעות, ולהיות בטוחות שהן שמות את החזיר על הערבים?
אלי מהר הביתה, הזעיק את דרור סיפר לו מה עשה כל היום. "למה
היה חשוב לתקווה ולחווה לשים חזיר על הערבים. הן בפרוש לעגו
להם".    אמר דרור. "על זה נעבוד, ונמצא את הסיבה למעשה שלהן.
יש לי באנציקלופדיה מנהגי ערבים, נראה מה נגלה.
מאוחר בלילה אלי מצא פרק שלם על חטאים וענישה, והכל קשור
בחזיר. לא רק שאסור להם לאכל חזיר. אסור להם להתקרב אליו ושום
מגע איתו. מי שנוגע בחזיר יחשב לטמא. בימים קדומים כשרצו
להעניש משפחה, היו הורגים את ראש המשפחה ושמים ראש של חזיר
במקום ראשו. כך דנו אותו ואת משפחתו לנידוי ולגיהינום. אדם טמא
עם ראש חזיר לא יכנס לגן עדן. גורלו להישרף בגיהינום.  כעת אלי
הבין מה הייתה מטרת הנשים. הן רצו לטמא את המתאבדים, ושהמסר
יעבור למשפחותיהם, הם כבר יבינו את משמעות האסון שנפל עליהם.
ההכרזה הייתה  חד משמעית, והתגובה לא אחרה לבא.
בחדשות הבוקר ובעיתונים היו כתבות וצילומים של המשטרה מחדר
הקירור שבאבו כביר .
לאחר ביקורו, המנהל התחיל לחשוד לא יתכן שזה צרוף מקרים שפעמים
ישאלו אותו אותה שאלה, לכן הלך לבדוק בחדר הקירור, וגילה את
המעשה. מיד הזמין משטרה ואיתם כמובן מגיעים גם העיתונאים
והצלמים והיה שמח. אלי לא תיאר את גודל ההשפעה והרעש שקם בקרב
הערבים בשטחים. הייתה בהלה כללית. משפחות שלמות שהשתייכו
למתאבדים פשוט קמו וברחו מבתיהם מפחד שכניהם ומבושה.  הייתה
בלימה מידית של ראשי משפחות לשלוח את בניהם לפיגועי התאבדות.
שתי הנשים השיגו מעבר לציפיותיהן. אלי התרשם עמוקות. הוא הגיע
למסקנה שהן יודעות קצת יותר ממנו על מנהגי הערבים, וכעת לא היה
בטוח אם אין להן יד גם בפיגועים, פיזית. הוא חייב להמשיך לעקוב
אחריהן.
אכן הוא נצמד אליהן כמו צל. כמעט ולא ישן. כיוון שלא רצה לשבש
את עבודתו השוטפת במשטרה נאלץ לתמרן, ולא היה לו קל. דוב
פינקלשטיין שם לב לעיגולים השחורים מתחת לעיניו ולעייפות שלו,
הוא יחס את זה לגיל שלו, "אתה מזדקן" נהנה להגיד לו.
שבועיים ימים אלי אכל ישן בקרבתן. המעקב היה כמעט עשרים וארבע
שעות. הן היו מפתיעות. לא תמיד הצליח לעקוב בשמיעה אחר
תוכניותיהן, הוא הכיר כל פינה סביב ביתה של תקווה, שם היה יושב
במעקב. על פי רוב חוה הייתה באה לתקווה, מבלות יום שלם יחד
סגורות בית, או יוצאות יחד. לפעמים היו מסיימות את היום אצל
חווה, ואז אלי היה יושב ברכבו כמה בתים מביתה. מדי פעם החליף
מקום כדי לא לעורר תשומת לב, כי בשכונה של חווה בהרצליה פיתוח
כולם הכירו את כולם, ולא יפלא שמשהו היה שם לב לרכב זר עם אדם
חונה יומם ולילה. יום אחד כשהוא היה בטוח שתקווה לא תהייה בבית
כי הלכה לטיפולי הקרנות, החליט להיכנס לביתה. הוא מוכרח לבדוק,
הוא אפילו לא יודע מה, קרוב לודאי שימצא ברגע שיתקל בו.
לא היה קשה לפרוץ לביתה, כל גנב מתחיל היה מצליח, כנראה אין מה
לגנוב ממנה לכן לא דאגה למיגון ביתה. חצי שעה העיז להסתובב
בשלושת חדריה. עשה חיפוש יסודי כפי שהוא ידע לעשות. וכשיצא לא
היה סימן שמשהו חיטט בן חפציה. לפני שיצא התפתה לשתול מכשיר
ציטוט לטלפון שלה.
וטוב שעשה. בימים הבאים הייתה תכונה רבה בביתה של תקווה. לא
פעם הן יצאו עם שני רכבים ליעדים שונים, ולאלי היה קשה להחליט
אחרי מי ייסע. אז הוא נסע פעם אחרי תקווה ופעם אחרי חווה. הן
עשו עבודת שטח תחקיר כפי שהבין ולא פחות ולא יותר מאשר על איש
חמס שזה יותר מחמש שנים שהש.ב.כ. מנסים ללכוד. מוחמד יסין
מרואן הן חכמות. נסעו כמה פעמים לעזה במסווה של זוג קשישים
מוסלמים המבקרים משפחה בעזה. במחסום ארז כבר הכירו אותם,
והשוטרים הכניסו אותם בלי בעיות. בחזרה במחסום חיכו כמו כולם
בתור ארוך לביקורת תעודות וחיפוש יסודי ברכב. אפילו שהכירו
אותם לא מן הנמנע שמשהו ייתן להם חבילות נפץ להעביר ולבצע
פיגועים בארץ. הם ישבו בשקט ובסבלנות חיכו לתורם. אף אחד
מהשוטרים לא ידע שזה שיושב ליד ההגה, הקשיש עם הקרחת ומהקטרת
הוא בעצם היא. רק אלי ידע.
לאלי היה מעבר חופשי לאחר שהראה את התעודות שלו. וכך יכל היה
לעקוב אחריהן ברחובות עזה. כך גילה שהן שכרו דירה בשכונה
יוקרתית בבניין רב קומות שפגזי הישראלים עדין לא פגעו בו, והיה
נקי יחסית לשכונה ערבית. הוא לא ידע כמה זמן הדירה הזו ברשותן,
כנראה זמן רב כי השכנים כבר הכירו אותם, ואפילו היו גאים לספר
לכל מי ששאל כל מה שידעו עליהם. למעשה הם ידעו מעט מאוד, שהם
זוג עמיד, שבא כל כמה חודשים לעזה. הם גרים בחוץ לארץ, אף אחד
מהשכנים לא יכל היה לציין מאיזו ארץ, ורק האישה פטפטה אנגלית.
הגבר היה נראה שתקן  לכן אף פעם לא הטרידו אותם.
במכולת השכונתית נודע לו שהם קונים תמיד במזומן, בעלת המכולת
שמחה לספר לו שהיא והאישה ממש כמו חברות, היות והיא יודעת קצת
אנגלית, היא מצליחה לפטפט איתה. "היא תמיד מספרת לי על הנכדים
שלהם שבקנדה. הם מוסלמים מאוד דתיים, האישה תמיד מכוסה ברעלה
שחורה. אף פעם לא ראו את פניה, רק את בעלה הקרח. והוא אף פעם
לא מדבר. בעקר לא עם נשים. והם מבקרים אותם שם הרבה, ויש להם
גם ילדים מבוגרים שגרים בירושלים, גם אותם הם מבקרים. אפילו
נשארים לא פעם ללון אצלם."
אלי הבין שזה סיפור הכיסוי שלהם. גם פה במכולת אף אחד לא ידע
ששתיהן נשים. כעט היה נחוש בדעתו להכנס לדירתן ולגלות מה מסתתר
מאחורי כל הסיפור שלהן. הפעם לא בטחו במנעול רגיל. הן שמו
מנעול ביטחון עם כרטיס חכם. כמו בבתי מלון. קרוב לודאי שלפורץ
רגיל זו היותה בעיה. לאלי לא הייתה בעיה. לפרוץ מנעול כזה לא
קשה כשיש את המכשור המתאים. הוא היה רק צריך להכנס למחסני הנשק
של המשטרה, ובמדפים היה מגוון רחב של פורצי מנעולים עם מכשיר
קודים לכרטיסים חכמים. הוא לקח כל מה שחשב שנחוץ לו, ועם זה
הוא עלה לקומה התשיעית בערב שידע שהן בבית ברחובות. לקח לו כמה
רגעי מתח כשהשכנים הגיעו הביתה והביטו בו במבטים חשדניים. הוא
הכין עצמו למקרה חירום, היה לבוש כמו פלח שהחליט לנקות חדרי
מדרגות, ומצויד עם דלי מים מקל גומי וסמרטוט. הוא נפנף להם עם
חיוך גדול מתחת לשפם ענק שהדביק מתחת לאפו. שפך מים לכל עבר,
וגרם להם להזדרז ולהכנס לדירתם. הוא מהר לגרוף את המים במורד
המדרגות וניגש לפתיחת הדלת. הצמיד את מכשיר מפענח הקודים.
המספרים רצו על מסך אדום ותוך כמה שניות נשמע קליק. והדלת
נפתחה. הוא הוריד את המכשיר ונכנס בזריזות לדירה. תחילה סגר את
כל התריסים והוילונות, ורק אז הדליק אורות. מה שהתגלה לו הכה
אותו התדהמה. הדירה לא נראתה כמו דירה של שתי קשישות שבאו
לחופשת מולדת אלה כמו סליק, או מחסן נשק. מלבד בחדר המיטות,
ביתר החדרים היו מפוזרים ארגזים בצורה מסודרת. אין מה להגיד
בבלגן היה סדר מופתי. לאורך הקירות היו רובי סער אוטומטים יותר
מעשר. בארגזים היו רימונים ותחמושת שיכל היה לצייד צבא קטן. על
השולחן שהיה פתוח לכל אורכו היו מסודרים בשורות מטעני חבלה
מחוברים לשעונים או לטלפונים סלולריים .  הוא זיהה מפות שטח של
מחבלים שסומנו בעגול. דפים עם כתבות שלהם ושל בני משפחה. על
הקיר תלה לוח ענק עם תמונות מכתבות על פיגועי הנקמה שכבר
בוצעו. נשארה פינה ריקה מפיגוע, ורק שמו של מחבל היה רשום שם :
מוחמד יסין מרואן, עם צילומים שלו במצבים שונים: כשהוא הולך
הביתה, או כשנכנס לרכב, וצולם גם מספרו של הרכב. צולמה משפחתו,
אשתו וילדיו מחוץ לבית. גם המטפלת של התינוק שלו. ועוזרת בית
עטופה בשחור. יש לו שלושה ילדים, בין בן חמש עשרה, בת בת עשר,
ותינוק בן שנתיים. ולו יש מטפלת צמודה מרגע שנולד. רואים על
המשפחה שהיא עשירה. האישה אוהבת לבלות במכוני יופי, נוסעת הרבה
לקניות בחוץ לארץ.  ולמה לא! בעלה משמיד יהודים בישראל מקבל על
זה הרבה כסף, והיא וילדיה נהנים מכסף דמים. היו צילומים של
הוילה שלהם מכל הכיוונים. יש שני שומרים, אחד מלפנים ואחד
מאחור, בצדדים מחוברים עם חצרות של הוילות של השכנים. אלי הבין
שזו הפעולה הבאה שלהן. עדין לא ידע איך יבצעו אותה. הוא גם
זיהה כמה ארגזי תחמושת עם המספרים המיוחדים שהיו רשומים עליהם,
בדיוק כמו שמצאו אחרי הפיגוע בבית הנטוש  שבו נהרגו שלושה
מחבלים. כעת אלי היה בטוח שיש יד לשתי הנשים לפיגועי הנקמה,
והן שביצעו את הפיגוע בבית הנטוש, אבל לא לפני שפינו אותו
מהציוד הרב שהיה בו. השאירו מעט על מנת להשמיד את המבנה. איך
יכלו לסחוב כל כך כבד?? הייתכן שהן בצעו את יתר פיגועי הקמה?
האם זה אומץ או מצב אובדני?
לאחר שצילם כל מה שרצה במצלמה זעירה שנשא איתו תמיד, השאיר הכל
כפי שהיה, עבר פעם אחרונה ליד שולחן המטענים. מטענים אלה שהיו
מולבשים על גוף מחבל מתאבד, עולה לאוטובוס ומוחק אותו. כל אחד
מהמטענים האלה יכל היה  למחוק אוטובוס שלם. היו שם יותר מעשרה
מטענים כאלה כולם מוכנים ללחיצת  הכפתור, היו אלה מטענים
פשוטים, והיו שם מטענים המכוונים על שעונים. מכוונים אותו לזמן
הרצוי, מרימים את המפסק וכשמגיע הזמן, המטען מתפוצץ. כדי
לנטרלם היה צריך להוריד את המפסק. בזוית עינו הבחין שבאחד
המטענים אחד החוטים היה מחוץ למקומו, הוא התקרב ואכן, כנראה
הבורג שמחזיק אותו לא היה מוברג חזק על החוט והוא יצא ממקומו.
אלי בלי להסס החזיר את החוט למקומו והבריג אותו עם מברג שלא
חסר על השולחן. הפעם שתל בדירה בכל חדר מכשירי ציטוט, אפילו
בשירותים ובמקלחת. הוא היה מומחה להסתרת מכשירים אלה, הם היו
זעירים כמעט כמו זבובים וקשה היה לנחש שאלה רכיבים אלקטרונים
הכי חדישים בשוק.
כשכבר ישב ברכב, היה מרוצה מעצמו. היה מרוצה שדאג מבעוד מועד
לקבל את מכשירי הציטוט ובאותה הזדמנות קבל אישור משופט בית
משפט לצוטט לטלפונים של תקווה וחווה שבביתם הוא השתיל מכשירי
ציטוט. רצה לפעול באופן חוקי. למזלו שופט בית המשפט היה חברו
מילדות. אפילו גמרו שניהם באותו בית ספר ואז חברו הלך
לאוניברסיטה  והוא הלך לצבא. כעט אלי הלך אליו הבית ישב איתו
על כוס ויסקי משובח והעלו זיכרונות. ולבסוף שאל יעקב אפל שופט
בית המשפט העליון מה סיבת ביקורו. הוא אומנם שמח לביקורו. אבל
משהו מציק לו והגיע הזמן לשפוך החוצה.
"תמיד הייתה לך הבחנה דקה למצבים רגשיים של בני אדם ובכלל
הכשרון שלך להוציא וידוי, גם מאבן הייתה מצליח. נכון יש לי
עניין מאוד סודי וזה חייב להישאר בארבע קירות אלה"
"אין לך מה לדאוג ענה לו השופט. אני לבד אין מכשירי הקלטה ואתה
תחליט מתי אתה רוצה להוציא מחוץ לקירות אלה. דבר אני שומע".
"יש לי צורך דחוף באישורים להתקין מכשירי ציטוט בטלפונים של
שתי דירות של שתי נשים. ולקבל מכשור לציטוט ביתי לפחות חמש
עשרה יחידות. אני יודע  שהגיעו החדשים, הם זעירים ושותלים אותם
במקומות שונים בדירה ואפשר לשמוע את הנשימות שלהם".
"במי מדובר אם אפשר לשאול אותך או שגם זה סודי"? שאל השופט.
"לא, התכוונתי לספר לך כי אף אחד במשטרה לא יודע שעליתי על
מפגעי הנקמה".
"מה, באמת?" קפץ השופט "הפלא ופלא, מי הגיבורים שעשו זאת".
התלהב השופט.
"אם תשמע, לא תאמין למשמע אוזניך, אילולא ראיתי במו עיני לא
הייתי מאמין, אתה תאלץ להאמין למה שאני ראיתי". ואז פרס לפניו
את כל השתלשלות המעקבים שלו, נכדו דרור שותף לתחקירים והוא עלה
על הרעיון שהנקמה באה ממשפחה שנפגעה. וכך סיפר באריכות את כל
מה שגילה. השופט ישב המום ומרותק לסיפור, ממאן להאמין. ששתי
נשים קשישות בגילאי חמישים שישים, בעוד שאחת חולה אנושה יבצעו
מה שהצבא לא ביצע. צריך יותר מאומץ.
"אם אכן הן בצעו מה שספרת לי, יש להן סיבה טובה לנקמה. ואין
להן מה להפסיד. אחת במילא גוססת מסרטן. והשניה מי היא?"  שאל
השופט.
"השניה חווה, אלמנה, ואם שכולה. איבדה את בעלה ואת בתה בפיגוע,
ודווקא אשה בריאה לחלוטין. התחברה עם תקווה. היא אשה עשירה
ואולי משעמום החליטה לשתף פעולה עם תקווה".
"יתכן מאוד, אבל אני חושב שיש מעבר לזה. כעת אני ממש מסוקרן.
אני נותן לך אישור לכל מה שאתה זקוק למטרת עיקוב. וחזור לספר
לי איך זה ייגמר".
וכך  היה. אלי השיג כל מה שהיה נחוץ לו במשימות שלו. מה שנותר
לו לעשות לגלות את זמן הפעולה הבאה שלהן. אם זה בכלל הן. הספק
עדין ניקר בו. אולי יש להן שותפים גברים. מאין להן היכולת
הפיזית. אלי לא שקט. הפעם גם ישן במכונית שלו. מסתבר שהנשים לא
יכלו לקבוע סופית מתי לפעול כי מה ששמע לא מצא חן בעיניו.
שש בערב. "תקווה מה שלומך".
"לא טוב, כל היום הייתי במטה עם חולשה כללית, אתמול עשו לי
הקרנות והיום אני כל היום מקיאה. אולי נדחה את הפעולה ליום
אחר?"
"אין בעיה, חשוב יותר בריאותך, רוצה שאבוא להיות איתך?"
"לא אין צורך דליה צמודה לתחת שלי לא נותת לי לקום אפילו
לשירותים הביאה לי סיר" (שתיהן צחקו) "מחר אתקשר אליך". כך
סימה תקווה את השיחה כשהיה ברור לאלי שהלילה יוכל לישון בבית
בשקט. עד מחר לא תהיה פעילות. כמה שהוא טעה. בעשר כשכבר היה
במיטה מנסה לקרא עיתון לפני השינה. נשמע זמזום מתיק ההקלטה.
אכן הייתה פעילות הוא קם בחטף פתח את הווליום כדי לשמוע, שמע
את הסוף "להתראות בבוקר". הוא הריץ אחורה את הסליל נראה היה
שההתקשרות הייתה כמה דקות לעשר. "חוה הי מה את כבר ישנה?"
"ואת לא"?
"מה פתאום, אני מרגישה נפלא אחרי שדליה הלכה התחלתי להרגיש טוב
מאוד כנראה היא מלחיצה אותי עם עודף הדאגנות שלה והיא מחליאה
אותי יותר ממה שאני."
"אז מה את רומזת"?
"אני רומזת חוה שמחר אנו יוצאות לפי התוכנית המקורית איני רוצה
לדחות בשום אופן"
"את בטוחה שאת מרגישה טוב? ואולי מחר בבקר לא תרגישי טוב"?
"אז נדחה מחר בבקר, כרגע אני מבטיחה לך שאני יכולה ללכת לרקוד
במועדון לילה כל הלילה, אני בפול מרץ".
"בסדר, אל תגזימי, לכי לישון, מחר בשבע אני אצלך, לילה טוב."
"לילה טוב ולהתראות מחר". כך נגמרה השיחה. אלי התמלא דאגה, הוא
עשה תחקיר על חולי סרטן והתנהגות שלהם. יש מצב לא אמיתי שהגוף
מרגיש בהי, כשבעצם זה מסמן את הסוף. מעין התעוררות מחודשת
למראית עין. אלי חשב אולי תקווה במצב זה והיא אפילו לא יודעת.
אף פעם אי אפשר לדעת מתי הסוף. קווה שהוא טועה.
בשש וחצי היה כבר בחניה הקבועה שלו מול הבית של תקווה. בשבע
בדיוק הגיעה חווה . יש לציין שהפעם היא דייקה. ישב ממתין
כשמתקן הציטוט פתוח, ומוכן לפעולה. שמע את תקווה מקיאה
בשירותים, זה היה סימן לא טוב.
לחווה היה כנראה מפתח כי היא נכנסה בלי לדפוק בדלת.
"בוקר טוב... איפה את. הוי תקווה, את חולה אסור לך לקום
מהמיטה, בואי אשכיב אותך" אלי שמע שקשוק מים, כנאה חווה עזרה
לתקווה להתנקות, אחר כך שמע גרירת רגלים. "זהו , את לא קמה עד
שאראה שאת מסוגלת לא להקיא יום שלם." לא הייתה תשובה. אחר כך
שמע רעשים מהמטבח, בטח חווה עושה לה תה.
"הנה תשתי, עשיתי לך תה צמחים מה שאת אוהבת נענע. נראה לי שלא
ישנת כל הלילה, נכון?"
"נכון, לא יכלתי לישון, ראיתי טלוויזיה כל הלילה ולפנות בוקר
התחלתי להקיא, לא רציתי לצלצל ולהעיר אותך אבל טוב שבאת, אני
רוצה להגיד לך משהו".
"מה את רוצה להגיד שאני עדין לא יודעת."
"אני רוצה להגיד לך שכנראה פעולה אחרונה  זו לא אוכל לבצע
איתך. אני חושבת שהסוף שלי קרב".  נשמע כמו כוס שנפלה ונשברה.
"את מדברת שטויות, תראי איך הבהלת אותי שברתי לך כוס. ואני
חשבתי ששמעתי ממך הכל. הפתעת אותי, את השטויות שלך. אני לא
רוצה לשמוע. תנוחי כמה ימים, תתאוששי ונחזור לפעילות". אלי שמע
בקושי כי חווה דברה בלחש. "את יודעת שאני בלעדיך נטינג, שום
דבר, אפס. את הכוח המניע, את הנשמה שלי, בזכותך אני חיה. אל
תעשי לי את זה. תזכרי מה אמרת לי על קבר בניך, שבזכות הנקמה את
קיימת. כוח הנקמה נותן לך כוח לחיות. תראי את המשפחה שלך, כולם
חושבים שאת נס מהלך. כולם ידעו שלפני שנה היית צריכה למות
מהסרטן. ואת הראת לו שיש חיים בכוח הרצון.  אם את לא רוצה לבצע
פעולה אחרונה זו, אין בעיה נוותר עליה, העיקר תחיי לי, כי אם
את מוותרת למוות עכשיו, אני מתה יחד איתך. אין לי בשביל מה
לחיות את יודעת את זה, אז תחליטי את הולכת, גם אני הולכת."
נשמע צחוק חלש ושיעול לאחריו.
"את יותר גרועה מסוחט שחוטף ילדים למען בצע כסף. כמעט השתכנעתי
ממך. תראי אפילו בכיתי. בסדר אשתדל לחיות בשבילך עוד שבוע.
ונראה מה ילד יום". אלי גילה שפרצופו רטוב מדמעות. הוא התרגש
כמו שבחיים לא התרגש. מחה אותן במהירות מתבייש בעצמו שגילה את
חולשתו. ושחלילה עוברים ושבים לא יראו אותו בקלקלתו. הוא נסע
הביתה שם את כל הציוד שלו בחדר המיוחד שלו, במילא ידע שאם
תהייה שיחה הכל יוקלט. התקלח התרענן ונסע לתחנה שלו.
פיקודיו התרגלו כבר לראותו  בא ויוצא כרצונו, והפעם לא היה
שונה. "ברוכים הבאים לעולם החיים" בירך אותו דוב שיצא מחדרו
הממוזג. נראה היה שיש פעילות. הנכד שלך ענה לי כשצלצלתי לחפש
אותך אמר שאתה לא בקו הבריאות. מה קרה ? לי אתה נראה דווקא
בסדר"
"כן כמה ימים הייתי שפוך על המיטה, וירוס, אתה יודע כשהרופאים
לא יודעים מה יש לך אומרים ווירוס. היום הרבה יותר טוב לי.
כנראה היה חסר לי שינה ומנוחה מוחלטת."
"כן אלי, מזדקנים, כעת עם תועיל בטובך להכנס למשרדי, אני צריך
לתדרך אתכם, יש פעולה".
אלי פנה אחורה מחוסר ברירה ונכנס למשרדו של דוב. היו שם  מספר
שוטרים, הם נראו כאילו יוצאים לקרב. לבושים בשחפצים וקובעי
פלדה רובים וכל הציוד למתקפה. "מה קורה" שאל אלי כשנכנס. "יש
התראה חמה, יוצאים לדיזינגוף, יתכן אירוע חבלני ברחוב". ענה לו
אחד השוטרים. דוב חזר עם עוד כמה שוטרים שהיו גם מוכנים
לפעולה. "כולם להקשיב" דרש דוב תשומת לב. "אנו יוצאים לפטרל את
רחוב דיזינגוף יהיו גם חיילים, מותר לכם לעצור כל אדם שנראה
לכם חשוד. גם עם ייעלב. חפשו בכליו בבגדיו, לגלות עם לא לובש
מטען חבלה.  אם תהיו בסכנת חיים ישירה מותר לירות על מנת
להרוג. נשקים דרוכים וערנות מקסימלית. ואתה אלי לך ללבוש שחפץ
גם כבודו מצטרף". גמר לדבר נפוח מחשיבות פנה ויצא ראשון. אלי
לא התרגש מהפקודה של דוב. תחילה ירד למרתף לחדר המחשבים, העלה
את השם "מוחמד יסין מרואן,  השם האחרון שהעתיק מלוח הנקמות
כשחדר לדירה של תקווה וחווה בעזה. הוא הדפיס כל אינפורמציה
שמצא עליו. ולא היה הרבה. מסתבר שלנשים היה מידע רב יותר עליו
כולל צילומים עכשוויים. מה שכן נודע לו שהוא היה אחראי לפני
חמש שנים לפיגוע בטרמפיאדה ואז נהרג דניאל הבכור של תקווה. הוא
היה האחראי למות בעלה וילדתה של חווה לפני שנה בבית קפה. הייתה
כתבה בעיתון על הילדה המוכשרת שגמרה לימודי רפואה שבע שנים
בחו"ל ועמדו לחגוג את שובה ארצה בבית קפה כשמטען התפוצץ והרג
כמעט את כל יושבי בית הקפה. נותרה האימא שבמזל אחרה לפגישה.
כעת אלי ידע מה המניע של חווה לשתף פעולה עם תקווה. לפתע הרגיש
את הטלפון שלו רוטט בכיסו, הוצאו וראה הודעה ממכשיר הציטוט
שבבית. הוא חייג את המספר שמחבר אותו למשיבון של מכשיר הציטוט
ושמע:  "חוה שמעת ברדיו, מודיעים שיש התראה חמה בתל אביב, לא
ידוע איפה אבל המנוולים מתכוונים שוב לרצוח אזרחים. אנו הערב
יוצאות, את שומעת?"
"כן אני שומעת, איך את יכולה לצאת הערב כשאתמול כל היום הקאת?"

"זה היה אתמול, היום לא הקאתי אפילו פעם אחת. וכמו שאמרת אתמול
שהנקמה מחזיקה אותי בחיים! התאוששתי מספיק כדי לחסל עוד כמה
רוצחים. אם לא תבואי אלך לבד שמעת?"  משפט אחרון שלה היה בטון
מאיים שאי אפשר לטעות בו. היא התכוונה לכל מילה.
"בסדר, אני באה, ולפי התוכנית הערב אנו לנות בדירה, תכיני את
דליה שלא תבוא מחר לחפש אותך."
"בסדר, להתראות בערב". אלי נדרך, הן יוצאות לפעולה, הפעם הוא
יראה במו עיניו. הוא היה מוכן לזה. התכונן מראש. שכח מהפעילות
שהיה צריך להצטרף אליה. במילא לא ירגישו בחסרונו. הוא לא כפוף
לאף אחד. דוב שוב רצה להראות לכולם מי הבוס בתחנה. אבל יצטרך
להסתדר בלעדיו. הוא נסע הביתה הצטייד בכל מה שהיה צריך. לקח את
הג'יפ הישן שלו ונסע למחסום ארז. שם קבלו אותו בשמחה. המתנדבים
הקלו על חייהם של החיילים והשוטרים שעבדו במחסום בבדיקות
בטיחות ובמתן מעבר, ואת אלי הכירו, הוא התנדב הרבה. היה בא
ויוצא מעזה בתפקיד ושלא בתפקיד. דרגתו הגבוהה פתחה גבולות. גם
הפעם עבד איתם מספר שעות בעיקר בצד של הנכנסים לעזה. הוא הלך
והחליף כמה מילים עם עמוס השוטר הקבוע במעבר לצד ישראל. עד
שראה את המכונית המהודרת של חווה. ליד ההגה ישב ערבי מבוגר,
קרח לגמרי עם מקטרת כבויה בפה. ולידו ישבה כנראה אשתו מכוסה
בשחור ורק עיניה השחורות חשופות. השוטרים הכירו אותם, מכל
הפעמים שנכנסו לעזה. אלי קרב למכונית הציץ פנימה, הסתכל לתקווה
בעיניים. הוא זיהה אותה למרות הקרחת שלה, ולמרות השפם שהיה
דבוק לה מתחת לאף. שניה ארוכה הסתכלו אחד בשני, ואלי ראה עגלי
זעה קטנים מתחילים לבצבץ לה על הקרחת. אלה סימני פחד. הערבי
המבוגר הוציא את המקטרת מהפה והחל מדבר. "אתה חדש פה? אני
ואשתי לעבור לבקר משפחה. ומחר אולי לחזור לירושלים." אילולי
הייתה הסיטואציה רצינית, היה אלי פורץ בצחוק. התחפושת שלה
והדיבור העילג היה מושלם. "כן, אני מתנדב מדי פעם לעזור
לצעירים בעומס העבודה. לפתע האישה פתחה את הפה, "יאללה, עוד
מעט חושך תפסיק לפטפט וסע". חווה מלאה את תפקידה כמו שחקנית
הבימה. ועוד בערבית אמרה את המשפט. מה לה ולערבית. היא יודעת
שתי שפות בלבד, אנגלית ועברית. בעלה לא אחר להשיב, נזף בה
בערבית. "אוסקוטי אשה".
"אתם יכולים לנסוע".
"תודה, תהיו בריאים". ובשלווה עילאית הם נסעו משם. אסור היה
להן לעורר חשד. עד מהרה נעלמו מהעין. אלי אמר לחברה שיש לו
איזה עניין לסדר ויחזור מאוחר מאוד. ועבר את המחסום עם הג'יפ
שלו. נסע כברת דרך נכנס לפרדס מזדמן, החליף את מספר הג'יפ
הישראלי במספר עזתי שדאג בעוד מועד להשיג. כך נסע לשכונה צפופה
החנה את רכבו בשורה עם האחרים, נעל את הרכב ונכנס למרצדס שחורה
ששכר לפני חודש. עם רכב זה היה מסתובב בעזה. כך היה פחות בולט,
ותמיד החזיר אותו לאותו מקום, כדי שתושבי השכונה יתרגלו איליו.
נסע לבית הדירות ומיד ראה את הרכב של הנשים חונה בחניה של
הבניין. הוא גם הבחין שהלוחיות הוחלפו. כל הכבוד. מובן שלא
יכולות להסתובב בעזה עם לוחית ישראלית. אפילו שהכירו בהם כזוג
תיירים. הוא חנה מול הבניין וראה בקומה התשיעית אור בחלונות.
לפתע סגרו את התריסים והוילונות. נהיה חושך מהדירה. אלי כיוון
את מכשיר הציטוט לגל הנכון ומיד שמע אותן. "שמת לב לשוטר שעיכב
אותנו במחסום? הוא חשוד בעיני" אמרה חווה.
"במה הוא חשוד, זו פעם ראשונה שהוא במחסום, אף פעם לא ראינו
אותו". ענתה תקווה.
"נכון, אבל הוא הסתכל עלינו כאילו הכיר אותנו, אף אחד לא יודע
שאנו שתי נשים."
"ומה עם הרכב שעוקב אחרינו? כבר כמה ימים שאיני רואה אותו.
אמרה תקווה עם שמץ דאגה.
"אולי נמאס לו? חוץ מזה מה אכפת, בקרוב נגמור עם זה ולא נצטרך
יותר לדאוג". ענתה חווה.
הייתה דומיה כעשר דקות שנמשכו לו כנצח, הוא שמע אותן מתעסקות
עם ניירות ושמע צלילי מתכת כאילו דורכות רובים, מי יודע מה הן
עושות שם. לפתע שמע את תקווה: "יכלתי להישבע"
"מה יכלת להישבע?" שאלה חווה.
"שהיה פה מטען אחד לא תקין, שמתי לב בפעם האחרונה שפרקנו אותן
על השולחן, אבל מיהרנו והחלטתי לטפל בזה כשנחזור".  
"איפה, תראי לי". בקשה חווה.
"את תבדקי מצד זה, שימי לב לחוטים, לכל מטען יש שלושה צבעים
כולם צריכים להיות מחוזקים בפנים עם ברגים. אם תראי חוט אחד
משוחרר אל תגעי, אני כבר אסדר את זה."
"מאיפה את יודעת? ואולי אם תגעי בזה זה יתפוצץ עלינו?" שאלה
חווה בדאגה.
"שכחת מה לימדתי אותך? כמו שמצאנו אותם מוכנים לפעולה. וכמו
שהסבירו לנו המנוולים לפני שחיסלנו אותם. כל החוטים חייבים
להיות מוברגים, ואל תגעי בטעות במתגים, השעונים על אפס, זה
אומר שבטעות הם יכולים להתפוצץ מידית."
"את זה לא שכחתי" ענתה חווה. "הנה סיימתי לבדוק ארבע  וכולם
תקינים."
"כן, גם אצלי כל היתר תקינים, אז איני מבינה, מתי הספקתי לתקן
אותו"? הקשתה תקווה.
"אל תשברי את הראש, אולי נדמה היה לך שראית חוט משוחרר, ועכשיו
בואי נחזור על התוכניות א' וב' למחר. אנו חייבות לדייק ולפעול
במדויק."
אלי שמע את התוכנית איך יפעלו למחרת,  והיה חייב להודות
שהתוכנית הייתה מבריקה ותמימה ומסוכנת עד כדי דמעות. יחד עם
זאת עלולות להיות הפתעות והן עלולות להיהרג, הוא לא האמין שהן
תצלחנה בתוכנית בלי עזרת גברים שעברו אימון צבאי. הייתה בו
מלחמה פנימית, האם להרשות להן לפעול ולהיהרג, או להתערב ולעכב
בעדן. כי הוא היה בטוח שפעולה אחרונה זו שלהן, התאבדות לשמה.
לבסוף החליט לא להתערב בנתיים, ומחר יוכל בכל רגע נתון
להתערב.
הוא ישב מקשיב להן עד מאוחר בלילה, הן גמרו להתעסק במה שעסקו,
שמע כמה פעמים את תקווה משתעלת וחווה דואגת לה. אבל תקווה פתרה
אותה בכמה בדיחות קרש, לבסוף הלכו לישון. שמע את חווה אומרת
לתקווה: "אכלת כמו שני אנשים, כאילו זו הסעודה האחרונה שלך, את
מרגישה טוב"?
"תפסיקי אמא ברווזה, הייתי רעבה, כל היום לא אכלתי. ואת אכלת
כמו ציפור. יאללה לכי לישון, אוסקוטי אשה". לשמה משפט אחרון זה
חווה פרצה בצחוק "את נכנסת לתפקיד חזק, בעלי  עם הקרחת". שתיהן
פטפטו עוד כמה דקות והושלך הס. כנראה הלכו לישון. אלי התמקם
כמיטב יכולתו במושב הקדמי כשהוא משכיב את המושב לאחור ונרדם.
הוא התעורר מספר פעמים כששמע מים זורמים בשירותים, אחת מהן
הלכה לשירותים. ופעם כשחווה החלה לצעוק ולבכות, היו לה סיוטים,
תקווה ניגשה אליה והעירה אותה. "חווה חווה אני פה, אף אחד לא
פוגע בך תירגעי, שששש. תקווה חבקה אותה, נשמעו עוד כמה אנחות
והושלך הס. עד הבוקר היה שקט. אבל אלי כבר לא יכל היה לישון.
הוא כאב את כאבן רצה כל כך להיות בקרבתן ולחזק את רוחן, או
אפילו סתם להחזיק בידיהן. הסתפק בהמתנה לבוקר. בסביבות שעה שבע
שמע תזוזה בדירה. "בוקר טוב חווה איך ישנת? כל הלילה בעטת בי,
אני מרחמת על בעלך ז"ל איך ישן איתך, תמיד את כל כך לא שקטה?"

"מה פתאום, היו לי סיוטים, חייתי שוב את הפיצוץ כשבעלי ובתי
נהרגו, באותו יום עולמי חרב עלי. רציתי למות, ועשיתי הכל לא
לחיות, מלבד לירות בראשי כי לא היה לי כלי נשק. אילו היה לי לא
הייתי חיה היום".
"מזל שלי, אחרת מי הייתה חברה שלי, ואני מסרבת שתירי בראשך,
אני זקוקה לך כל זמן שאני חייה."
"אגואיסטית שכמותך" ענתה חווה "ידעתי שאני מועילה לך. יאללה
להתלבש". הוא שמע רעשים של בגדים וצחקוקים שלהן. "בעלי אתה
ניראה נפלא, הרבה יותר צעיר מאתמול" .
"ואת אשתי ממש חתיכה. אילו הייתי גבר הייתי מתחתן איתך, אל
תשכחי את העדשות השחורות".
"טוב שהזכרת לי ראית אתמול במחסום ארז כמעט שכחתי להרכיב
אותן?", ענתה חווה.
"תתארי לך זוג קשישים ערבים  והאישה עם עיניים ירוקות. מיד היו
עושים חיפוש עלינו ולוקחים אותנו לחקירה"  אמרה תקווה, "לכן
הדגשתי שחשוב כל פרט קטן, לפעמים עלולים להיתפס בגלל שטות".
ענתה תקווה. שמע פתיחת דלת, סגירתה יותר לא שמע, הן בטח
במעלית, חבל שלא שם במעלית את אחד הבגים הקטנים לציטוט, הם
נראו כמו זבובים. פשוט לא נשאר לו אחרי ששם במכונית שלהן. הוא
ראה אותן יוצאות וצחוק בלתי רצוני פרץ מפיו. חווה שהייתה גבוהה
בראש מתקווה, הייתה לבושה כמו ערביה מכובדת, שמלה שחורה
קטיפתית עם ריקמה מסביב כמו שהערביות נוהגות להתלבש. שערה
השחור (הפיאה )  הוסתרה תחת מטפחת לבנה ארוכה ונקשרה תחת
סנטרה. הייתה מאופרת ביד אומן, הוא ראה כשחלפו מולו לכיוון
מכוניתן. סביב סנטרה היו נקודות שחורות עד האוזניים, גם לרוחב
המצח שתי שורות של נקודות מעל הריסים ומתחת צבעה בשחור,
באוזניה היו חישוקי ברזל כעגילים. על ידיה טבעות וצמידים. למדו
היטב איך ערביה נשואה ומכובדת לבושה ומאופרת. בעלה  נראה כגביר
לכל דבר. בעל כרס שמנמן, שער אפור שחור עם כפיה לבנה ועביה,
ושפם ענק שכמעט כיסה את פיה. הוא (היא) לבשה גלבייה אפורה עם
חגורה להחזיק את הכרס (כנראה כרית שלא תיפול) ומכנסים שחורים
מתחת. אפילו הנעלים היו של גבר. כל הכבוד הן חשבו על הכל. כל
זאת הוא קלט בזית עיניו כשהן חלפו מולו. אילולא ראה אותן לא
היה מכיר אותן בתחפושת הזו. הן נכנסו לרכב שלהן ונסעו. הוא נסע
אחריהן במרחק ביטחון לבל תחשודנה שהן במעקב. בהתחלה היה קל
לעקוב אחריהן כי הייתה תנועה די צפופה בעיר. רק כשיצאו לפרוור
התנועה הדלדלה והייתה סכנה שיבחינו בו. הוא היגיע אחריהן
לחורשה כשבתים חלקם הרוסים וחלקם מטים ליפול היו פזורים פה
ושם. הן נעצרו וחיכו. הוא שמע את חווה שואלת: "ואם הוא לא
יגיע, מה נעשה?"
"הוא יגיע זו השעה שלו". הייתה דממה. מי צריך להגיע, אלי תהה.
הוא החנה את מכוניתו בין העצים, וחיכה.  ואכן אחרי המתנה של
עשרים דקות הגיע עגלה עם סוס עייף. ערבי קטן וקשיש הוביל ירקות
פרות וביצים. כנראה הירקן השכונתי, זה היה המסלול הקבוע שלו,
הן בטח עקבו אחריו. מעניין מה הן רוצות ממנו. כשהוא עבר את
מכוניתן ירדה חווה ובריצה צעקה לעברו בערבית "חכה חכה  אני
צריכה ירקות". הערבי התעורר, שמח למכור לאנשים עשירים. לפי
מראה הרכב הוא חשב יוכל להפקיע מחירים. אחרי שבחרה הרבה ירקות
נתנה לו לסחוב למכונית. בעלה פתח את הבגז', וברגע שהערבי
התכופף להניח הכל בבגז' קפץ הבעל מאחורה ביד אחת הניח מטלית על
פניו ותוך שניה הזקן נפל ארצה. זה לקח שניות. אלי נדרך, שלא
תבוא איזו מכונית כעת אחרת הן אבודות. בזריזות הן קשרו את ידיו
ורגליו בסלוטייפ, חסמו את עיניו ואת פיו הוא היה רדום מהאתר
שדחפו לאפו. הרימו אותו יחד והניחו אותו בבגז' סגרו ונעלו. את
הירקות החזירו לעגלה חזרה. הוציאו כמה חבילות מהמושב האחורי
והחביאו מתחת לתפוחי אדמה. את הרכב החביאו בין העצים ועוד
הניחו ענפים ועשבים על הגג.  לקחו סמרטוט שחור שהכינו מבעוד
מועד וקשרו לעץ שמולו החביאו את הרכב.
עשו בחכמה, שמה ישכחו את המקום. עלו שתיהן לעגלה ונסעו. בהתחלה
היה קשה להן עם הסוס, הוא לא הכיר אותן והתעקש לנוח, סוס זקן
ועייף מהחיים, אבל ברגע שהרגיש את השוט על גבו החליט להיענות
לבעלים החדשים שלו.   זו הייתה הדרך היחידה לאזור הווילות של
עזה, חווה החלה לצלצל בפעמון. אלי יצא מהמסתור, לקח את מקל
ההליכה שהכין לעצמו, ויצא כשהוא מחופש לזקן צולע ומשתעל. הוא
הגיע לעגלה, ראה  עוזרת בית מהווילה הראשונה, מחטטת בין הירקות
ובוחרת בקפידה. ראה שכבר חיכו לעגלה עוד מהווילות הסמוכות. גם
שמע (כשתקווה) הבעל מספר: שאחיו נפטר בשיבה טובה והוריש להם את
מרכולתו. וזה היום הראשון שלהם. הוא עבר אותן לאט ובצליעה.
בבית השני הן עזרו  לעקרת הבית להכניס את הקניות לביתה תוך
פטפוט וסיפור הירושה.  שיבח את בני ביתה ובירך אותם בבריאות
ואריכות ימים הוא גם קיבל טיפ. למעשה כולם היו שמחים שהיורשים
החדשים לא בדיוק יודעים מחירים, הם טענו שלרגל יומם הראשון הם
עושים הנחות. הבית החמישי היה בעיקול דרך ועצים היו משני צדיו.
יצאה עוזרת בית צעירה עם רשימה, ואחריה אשה עם ילד על זרועה
לפתח הבית.
צעקה לה בערבית שלא תשכח ביצים. הם ארזו כשלוש חבילות מכל טוב,
הזקן הצולע והמשתעל החל לחזור על עקבותיו, אולי החליט גם לקנות
איזה פרי. מרחוק הבחין לאחר שהעוזרת נכנסה עם חבילה בידיה
וגבירתה אחריה, שהמוכר רוקן בזריזות את שקית הנייר הכניס פנימה
משהו והחזיר לתוכו את מה שרוקן. אשתו עשתה בדיוק אותו דבר, הם
שניהם נכנסו לבית עם החבילות ביד, אלי לא האמין שעכשיו הן
מבצעות את הפעולה שלשמה באו. הוא ידע שזה ביתו של  מוחמד יסין
מרואן,  והאישה עם התינוק היא אשתו, חוץ מזה הוא גם ידע שבעלה
לא בבית, הוא יחזור בדיוק בשבע בערב. כל זאת שמע מהציתות
לשיחות שלהן. הוא חיכה במתח עד שיצאו שתיהן בריאות ושלמות, הוא
גם ידע שיש שני שומרים קבוע. איפה הם עכשיו? שעת בוקר, כמו
שהוא גמר לשאול עצמו ראה אותם, הם היו בצד הבית, שניהם, מעשנים
ושותים קפה. לא כל כך ערניים. אולי מהסיבה הפשוטה שעד היום אף
אחד לא עלה על מקום מגוריו של מוחמד יסין מרואן. אבל היום זה
ישתנה. הן יצאו מהבית סופרים את הכסף שקבלו, כשהן ראו את הזקן
ליד העגלה, אמר הבעל לאשה בקול מצווה: "אשה תביא את הכסף".
שישמע כאילו הוא השולט בבית.
"מה אדוני רוצה" שאלה חווה. אלי ענה לה בערבית שהוא רוצה
קלמנטינות ובננות, שנים מכל דבר. היא הכניסה שתי בבנות ושתי
קנדרינות לשקית חומה כשידיה רועדות, אלי שם לב שהיא הזיעה קשות
ופניה היו חיוורות, והבעל שלה אמר לו שהיום בשבילו בזול כי הם
התחילו היום לעבוד. כי אחיו עליו השלום נפטר, והוריש להם את
העגלה עם הסוס. אלי בירך אותם כמנהג הערבים במלל ובלהג רב,
קרקר סביבם צולע, ואף טפח על כתפו ועורפו בידידות מופרזת
והוסיף שיהיה להם  במזל והרבה פרנסה. והלך לדרכו חזרה כלעומת
שבא. אחרי עיקול הדרך כשראה שלא רואים אותו, הפסיק לצלוע ורץ
למכונית שלו שהייתה מוסתרת ומוסוות בשיחים עמוק בצד הדרך.
הוציא מהמזוודה שהייתה מונחת מתחת למושב מכשיר קליטה, הפעיל
אותה ושמע את תיקווה כשהיא אומרת לחווה: "תפסיקי לרעוד, במזל
הזקן הצולע לא הבחין בידיך הרועדות. הצלחת לשים את המטענים?"
"בגלל זה אני רועדת, שמתי אחד בחדר העבודה של בעלה, במגרת
שולחנו, ואחד בחדר הילדים בתוך ארון הבגדים מתחת לערמת בגדים,
והפעלתי אותם, ואת איפה שמת את שלך?"  שאלה חווה.
"אחד שמתי בארון המצרכים כשעזרתי לפרק את הירקות היא לא שמה
לב, השני שמתי בשירותים,  אמרתי לה שאני צריך להתפנות, כי זקן
כמוני סובל משלפוחית חלשה, כשחזרתי מהשירותים עשיתי עצמי הולך
לאיבוד ונכנסתי לסלון ושם שמתי את השלישי מתחת לאף של אחותה של
האישה ובעלה, גם הוא פעיל חמס, הם באו לביקור, עוד שמעתי את
האישה אומרת מהמטבח לגיסה שבעלה מוחמד יסין מרואן יגיע בערב
בשעה שבע". ענתה תקווה.
"איך הצלחת מתחת לאף שלהם? אני הייתי מתה מפחד" שאלה חווה.
"הייתי בטוחה שלא אצליח כי היו אנשים, אבל הם היו שקועים
בטלוויזיה שהייתה משובשת וקפצה. בדיוק אז נכנסתי והתנצלתי
שהתבלבלתי בדרך החוצה, אני הירקן שהביא את הירקות לגברת. הגבר
התחיל להסביר לי איך לצאת לא לפני שקלל את הטלוויזיה. אמרתי לו
שאצלי בבית אותו דבר ואחרי שאני דופק עליו מספר פעמים הוא
מסתדר. אז הוא אמר לי בחצי צחוק : < לך זקן, תדפוק על
הטלוויזיה,  העיקר שתעבוד ונראה איך אנו מכניסים ליהודים פצצות
בתל אביב>. זה הרתיח אותי אבל זו הייתה ההזדמנות שלי,  ניגשתי
לטלוויזיה, התכופפתי כדי לראות אולי איזה חוט מאחורה לא במקום
ברגע זה הוצאתי מקפלי הג'לביה   את המטען. הנחתי אותו מאחורי
הטלוויזיה בין כל החוטים הרבים שהיו מונחים שם, דפקתי על
הטלוויזיה מספר פעמים, למעלה בצדדים וראה זה פלא! התמונה
התייצבה כאילו גם היא משתפת פעולה איתי. בכלל לא הייתי בטוחה
שזה יצליח, מקסימום הייתי אומרת שאצלנו זה מצליח ואצלם לא. כל
המטענים מכוונים לשעה שמונה.
שמתי לב מוחמד יסין מרואן מאוד דייקן, אולי בזכות זה הצליח כל
כך הרבה שנים בלי להיתפס, הוא מתכנן כל פעולה שלו בדייקנות.
בואי נמכור ירקות לעוד שני בתים שלא יחשדו ונסתלק מפה".
כל זאת ספרה תקווה כשהם ממשיכים ומושכים את הסוס הזקן להמשיך
לעבוד. אלי שמע הכל והיטב בזכות מכשיר הציטוט שהדביק לצווארון
הבגד של תיקווה כשטפח לה על השכם והעורף. כל מלה ברורה. הן
גמרו למכור לעוד שני בתים, הסתובבו וחזרו על עקבותיהן. שמע עוד
משהו צועק מרחוק ושואל למה הם הולכים. גם לזה הייתה להן תשובה.
"נגמרו לנו הביצים אנו הולכים להביא עוד". ולא ענו יותר לאף
אחד. הן הזדרזו להכניס את הסוס והעגלה לעומק השדה בין העצים
והשיחים הקוצניים כך שמהכביש לא ראו אותן. הן רוקנו את העגלה
לרגלי הסוס, הוא קבל את ארוחת חייו. דאגו לו גם למים, קשרו את
המושכות שלו לעץ שלא יברח, בטח זה לא היה עולה על דעתו כשלפניו
מונח כל המרכולת של העגלה. הן עזבו אותו כשהוא נוגס בתאבון
בתפוח עץ עסיסי. הן ניגשו לרכב שלהן הוציאו את הזקן מהבגז',
הוא ישן שנת ישרים, הניחו אותו בן העצים ויצאו בנסיעה איטית
לכביש. לפתע עצרה תקווה.
"מה קרה? למה עצרת?" שאלה חווה.
"שכחתי משהו מיד חוזרת".  אמרה וירדה מהרכב כשהיא משאירה אותו
מותנע. נכנסה לבין העצים. חווה שמעה פווווף  חלש ותוך שניות
תקווה הייתה ברכב ונוסעת משם נמרצת.
"ירית בזקן? למה?"
"כשיתעורר יקים מהומה ויפריע לנו, לא הייתה לי בררה. וכי מה!
את מרחמת על זקן אחד? ומה עם הזקנים והילדים שלנו שנפגעים
בפיגועים?"  ענתה תקווה חדורת שנאה. "היית צריכה לשמוע את גיסה
של האישה בסלון אומר לי שרוצה לראות בטלוויזיה אך פוגעים
ביהודים בתל אביב. כלומר היה פיגוע היום בתל אביב. ואת מרחמת
על זקן אחד?" הוסיפה  בכעס.
"נפלו טיעוני, בסדר אל תכעסי, אני בכלל לא מרחמת עליו." המשיכו
לנסוע בדומיה.
אלי נסע אחריהן במרחק בטוח מהורהר, "אפילו אני לא יריתי בדם קר
במסגרת תפקידי". הוא לא מיהר ידע לאן הן נוסעות. עוד שמע אותן
אומרות שבשש יצאו לביצוע תוכנית ב'. הוא תאר לו שתוכנית א'
הייתה הטמנת המטענים בביתו של מוחמד יסין מרואן.   נותרו לו
כמה שעות מנוחה. היה רעב מאוד החליט ללכת לאכל בעיר. נכנס
למעין מסעדה בית קפה. ישבו שם כמה זקנים ושיחקו שש בש. הם
הסתכלו עליו ועל המכונית השחורה שלו. ברכו אותו "בסלם עליכום",
וכשהוא ענה רק בניע ראש, הניחו לו. הם פחדו להתעסק עם אנשים
בעלי דרג, והוא הקרין כוח וסמכות. אדם מבוגר עם חזות מכובדת.
(כמובן לא צולע עם מקל). מיד קפצו לשרת אותו כל המלצרים, אם כך
אפשר לקרא להם. הם היו מלוכלכים ובלויים, כך גם המסעדה, שרצה
זבובים וג'וקים, לא הייתה לו בררה. לא רצה להרחיק ולחפש משהו
נקי יותר. הוא הזמין שפודים על האש, אורז, חומוס עם טחינה,
ופיתות. הוא טרף הכל מרעב. ושכח מהלכלוך סביב. כשסיים, חזר
לעמדה שלו בחניה מול הבניין של שתי הנשים. השכיב את מושבו
לאחור ושקע בשינה מרווה. היה הרוג. ולא הייתה סכנה שמשהו יראה
אותו מבחוץ,  חלונותיו היו עם וילונות. כך הוא ישן עד שעה חמש
ושלושים כששעון היד שלו החל רוטט, זה העיר אותו. יצא לחלץ עצמו
ולשתות קפה שחור להתעוררות סופית. הוא עוד הספיק לשמוע את
הנשים מתעוררות גם, ומכינות לעצמן שתייה וארוחה קלה. בשש הוא
היה כבר ברכב ממתין. הן בדיוק יצאו והלכו לכיוון הרכב שלהן. הן
היו לבושות בדיוק כמו בבוקר. כשמכרו ירקות. הוא ידע לאן הן
נוסעות לכן הקדים אותן ונסע בדיוק למקום שהיה בבוקר. טוב שהן
שמו סמרטוט שחור לסמן המקום. תוך עשר דקות גם הן הגיעו, החנו
את הרכב שלהן באותו מקום והסתירו אותו בן השיחים. הערב החל
לרדת, הן כנראה ידעו את סדר היום במשפחת מוחמד יסין מרואן,
לקחו את הסוס והעגלה שרוקנו אותה מסחורה. נסעו איתה לאט לכיוון
הווילות.
"עכשיו הם צריכים לצאת, העגלה נעצרה  מוסתרת בשורת העצים
האחרונה לפניה הכניסה לשכונת הווילות. השעה הייתה שש וחצי,
ומהבית החמישי יצאה המטפלת הצעירה עם עגלה ותינוק, והתלווה
אליה אחד השומרים. היו שנים חדשים, החליפו את אלה מהבוקר. השני
פטרל סביב הבית. הם הלכו לאט ופטפטו. תקווה וחווה ידעו מה יקרה
מיד. הם הגיעו לעצים הראשונים וכשהם היו מוסתרים מעיני סקרנים
החלו להתנשק ולהתמזמז. התינוק בעגלה נרדם ולא הפריע להם. הם
התגלגלו בעשב ובחול. שניהם היו צעירים ואולי קצת מתקדמים
ושלוחי רסן. לפתע הוא עצר, כשהוא שוכב על הגב, ראה אקדח מכוון
לפרצופו, העיף את הצעירה מעליו אלא שלא הספיק לקום, הירייה
למרכז המצח עם משתיק קול השתיקה אותו לנצח. הצעירה לא הספיקה
לצרוח כי חווה קפצה עליה עם סמרטוט טבול היטב בסם הרדמה והשתיק
אותה לכמה שעות. כל זאת אלי ראה מסבך השיחים. הוא נדקר עד זוב
דם מהקוצים, אך לא יכל היה להוציא הגה, שמא יגלו אותו, ואז
עלולים לירות בו בחושבם אותו לערבי. התינוק המשיך לישון. נותרו
עשר דקות עד שיגיע מוחמד יסין מרואן. אלה היו עשר דקות הכי
ארוכות ומורטות עצבים שחווה בחייו. הן גלגלו את השומר על פניו
שלא יראו את החור במצחו. ואת הצעירה העמידו רוכנת מעליו על
בירכיה כאילו היא בודקת אותו. בנתיים התינוק התעורר והחל בוכה.
חווה ניסתה לשעשע אותו עם הצעצועים שהיו לו בעגלה בסוף תקעה לו
את המוצץ אז השתתק.
דקה לשבע נראו אורות ממרחק. תוך עשר דקות יהיה חושך. האורות
התקרבו. אלי תהה האם הוא יבא לבד, או יהיה איתו ליווי. הבעיה
נפתרה מיד כשראה מכונית וולוו לבנה אחת ללא ליווי.
אלי היה מוכן לזנק אם יהיה צורך, אם ירגיש שהנשים בסכנה,
בנתיים לא התערב. הרכב התקרב, ראש הציץ מהחלון, וכשקלט מי נמצא
שוכב על הרצפה עצר בפתאומיות והעלה ענן אבק. אלי ממחבואו זיהה
מהצילומים שמצא בדירה, שהגבר המבוהל שיצא מהמכונית,  היה לא
אחר מאשר מוחמד יסין מרואן. בנתיים חווה צעקה בערבית הצילו
הצילו. מוחמד יסין מרואן, תחילה בדק את בנו, וכשראה שהלז שקט,
רכן לעבר המטפלת של בנו שהייתה בפוזה משונה מעל השומר של
המשפחה, לא לפני שדחף בגסות את    האדם  הנוסף שהיה רכון ונראה
היה כאילו מנסה להחיות את זה ששכב על הקרקע. באותו רגע נורו
שתי יריות, אחת בעצם הבריח בשכם ימין שלו, השניה בחוט שידרה גב
תחתון. יריה ראשונה שיתקה לו את היד, השניה שיתקה את כל החלק
התחתון שלו. הן ירו שלא על מנת להרוג, אלא על מנת לשתקו בלבד.

חווה סתמה את פיו בסילוטפ שהכינה מבעוד מועד לבל יצעק מכאבים,
ואף סתמה את שני החורים לבל יאבד יותר מדי דם, הוא עלול למות
שלא לפי התוכנית שלהן. תיקווה קשרה את רגליו זה לזה ואת ידיו
מאחור בסילוטפ. הוא אבד את ההכרה לפני שגמרו לקשור אותו.
הכניסו אותו בעמל רב לרכב שלו ליד מושב הנהג, והסיעו את הרכב
בן השיחים כמעט צמוד לרכב שלהן. מהדרך אי אפשר היה להבחין בהם.
לאחר מיכן העמיסו את השומר ואת המטפלת על העגלה עם הסוס. בקטע
זה תיקווה כמעט התמוטטה. השומר היה כבד ולא היה קל להעמיסו,
חווה דאגה לה, תקווה לא הרשתה לסגת ודחקה בה להמשיך לפי
התוכנית. אלי ממקום מחבואו היה נפעם ומרוגש עד כלות נשמתו. כל
כך רצה לצאת ולעזור להן. אך סביר שהיו יורות בו לפני שהיה
מספיק להסביר מי הוא. הוא המשיך לעקוב ממקום מחבואו. הן עלו
לעגלה כשחווה מחזיקה את התינוק בזרועותיה, וזרזו את הסוס
לווילה. רק כשהגיעו לפני הבית החלו לצעוק הצילו והקימו רעש
ומהומה, רצו עם תינוק לבית. השומר היחיד שהיה שם בא בריצה,
האישה פתחה את הדלת ונבהלה כשראתה את התינוק שלה בידי זרים.
שני הזרים דיברו בבהילות ובצעקות ונכנסו זה לדיברי זה שבקושי
אפשר היה להבין והצביעו לכיוון העגלה, תיקווה אמרה לאישה
שבנתיים לקחה את בנה, שהם הירקנים מהבוקר, הם שמכרו לה ירקות,
והיו בדרך הביתה. ואז מצאו את הילד לבד מחוץ לשכונה, ושני
המבוגרים על הרצפה מעולפים. האישה הודתה בדמעות על שעזרו להביא
את בנה שלם ובריא. היא לא הבינה בנתיים מה האירוע האמיתי. נתנה
את תינוקה לבתה ובקשה ממנה לשים אותו במיטתו, ורצה החוצה לראות
מה קרה למטפלת של בנה. וכל מי שהיה בבית רץ החוצה לעזור להכניס
את שני המעולפים.
בנתיים כשתשומת הלב הייתה בחוץ, חווה ניגשה לדלת האחורית הפונה
לעורף, נעלה אותו וזרקה  את המפתח מהחלון המסורג. הוציאה מכיסה
בקבוקון עם צינורית מעוגלת, הזליפה לחור המנעול חומר סילקוני
שהתייבש בין רגע, רצה לחדר השינה הניחה במיטה מטען חבלה וכיסתה
עם כריות, בנתיים תיקווה רצה לקומה השניה והניחה שני מטענים
בשני חדרים נוספים, ירדה והספיקה להגיע לדלת ולראות איך
מכניסים את שני האנשים לבית. השומר לא היה טיפש, קלט שזו חבלה
כי ראה את החור בראשו של חברו השומר. צלצל לבקש עזרה. לא אחר
מאשר  לבוס שלו. הבוס שלו מוחמד יסין מרואן התעורר מצלצול
הטלפון אלא שלא יכל היה לענות, פיו חסום וגלים של כאבי תופת
בכתפו, אילולא השיתוק בחלק התחתון של גופו היה חש בכאבים גם
שם. הוא לא היה יכל לזוז. שוב איבד את ההכרה.
השומר צלצל למוקד אחר, לאירגון שלו או למשטרת עזה. הם הבטיחו
לבא במהירות, תקווה אמרה לשומר שהוא ואשתו ילכו להזעיק עזרה,
הוא לא זיהה שאישה מדברת איתו, ראה לפניו ערבי מבוגר  שבבוקר
הם היו הירקנים שמכרו ירקות, כך נאמר לו. כרגע יש לו בעיות
יותר דחופות לעסוק בהם, אחר כך יבדוק את אמינותם. מהחדר עלו
צעקות, ובאותו רגע תיקווה התמוטטה ארצה ואבדה את ההכרה. חווה
ראתה זאת ובאה בריצה. אמרה לשומר שירוץ לעזור בחדר למטפלת,
והיא אשתו רגילה להתעלפויות של בעלה הזקן, בטח לחץ דם שלו ירד.
השומר  נעלם בחדר וחווה גררה את תיקווה מחוץ לדלת הכניסה, סגרה
אחריה את הדלת נעלה מבחוץ והכניסה  לחור המנעול את אותו החומר
הסיליקוני שהתייבש בן רגע. כעת מאף דלת אי אפשר  לצאת, רק אם
יפציצו את הדלתות או ינסרו את החלונות.   השומר קלט את התמונה
בפרט כשהמטפלת התעוררה וספרה מבולבלת ובדמעות ששני אנשים
מבוגרים סיממו אותה, כשראתה את השומר עם החור בראש צווחה
בהסטריה ואיבדה שוב את ההכרה. השומר השני רץ לדלת, וכשראה
שאינו יכל לפתוח רץ לחלון שבחזית והחל לירות לכל עבר. בחוץ
הייתה חשכה גמורה. חווה שברה את המנורה שבכניסה, וניסתה להרים
את תיקווה, אך נבצר ממנה להזיז אותה כי הייתה עלולה להיפגע
מקליע טועה שהשומר ירה לכל עבר. היא הייתה עובדת עיצות. ברגע
זה באה לה עזרה מכיוון שלא פיללה. שתי יריות השתיקו את השומר.
אלי התגלה ואמר לחווה בעברית תחפי עלי. היא זיהתה אותו, הערבי
הקשיש והצולע שקנה ממנה בבקר שתי בננות ושני תפוחים. שבריר
שניה היססה, אך הוא צעק לעברה שהוא בא לעזרתם, ואין זמן
להיסוסים. היא מיד נתנה לו את הפיקוד. הוא הרים את תיקווה על
זרועותיו קלה כנוצה, והיא המשיכה לירות לכיוון החלון, אלי רץ
לכיוון העגלה העלה את תיקווה עליה קפץ למושב והצליף בסוס. חווה
גררה עצמה מעלה וישבה ליד תיקווה, חיבקה אותה בזרועותיה לבל
תיפול מהטלטולים, הסוס, שכנראה מצא חן בעיניו הבעלים החדשים
נענה לשוט והחל דוהר אל מחוץ לשכונה כמיטב יכולת רגליו הזקנות.
בדרך יכלו לשמוע את הסירנות של מכוניות משטרה שהחלו להגיע.
חלפו על פניהם בלי שיחשדו בהם. הם הגיעו לקרבת המכוניות.
תיקווה התעוררה מעלפונה ונבהלה למראה פניו של זר. "חווה מי
הערבי שנוהג בעגלה". שאלה תקווה בחרדה.
"הרגעי, הוא לא ערבי, הוא שוטר ישראלי שעקב אחרינו, מהבוקר הוא
אחרינו, את לא מזהה אותו? הוא זה שקנה שתי בננות ושני תפוחים".
הרגיעה אותה חווה. תקווה ביקשה שיושיבו אותה ליד מוחמד יסין
מרואן. אלי אמר שאין זמן. וחווה ענתה לו שאין לו ברירה הם לא
זזים מהתוכנית שלהם. אלי הושיב את תיקווה במושב הנהג ליד מוחמד
יסין מרואן, הוא היה ער וזב דם, והסתכל בה מבועת. חווה תלשה
את המחסום מפיו כדי שיוכל לדבר, "מי אתם? מה אתם רוצים?"  זעק
מבוהל וכועס.
"אנחנו יום הדין שלך, אנחנו היום השחור שלך,  אנחנו נקמת ילד
קטן שלא ברא השטן". ענתה לו תקווה בערבית שוטפת. ביקשה מחווה
את הטלפון שלה, חייגה מספר, מהעבר השני ענה ילד קטן, "מי זה"
חווה נתנה את הטלפון לידו הבריאה של מוחמד יסין מרואן. "דבר
איתו, תגיד לו שיקרא לאימו" הוא ציית, הילד קרא לאימו. אפשר
היה לשמוע את הצעקות והבכי שלה. "איפה אתה? למה עוד לא הגעת?
אנו נעולים בבית ולא יכולים לצאת".
"תגיד לה לשתוק ולהקשיב  הבית ממולכד" התפרצה תיקווה."
"סמירה  תשתקי ותקשיבי, הבית ממולכד, עומד להתפוצץ," היא חזרה
לצווח, "בא תציל אותנו, מה נעשה? איך נצא?"
"סמירה   אני מצטער, אני מצטער נורא". ופרץ בבכי מחודש. תיקווה
חטפה לו את הטלפון וזרקה אותו החוצה. פתחה את מכשיר הקשר שלה
שהיה מחובר למכשיר קשר שהיא  הטמינה כשהייתה בבית.
"על מה אתה מצטער? הה.. אתה מצטער שרצחת ילדים ואזרחים חפים
מפשע? הה... או שאתה מצטער שתפסנו אותך? או שאתה מצטער שעוד
מעט תראה איך משפחתך נרצחת מול עינך. על זה אתה יכל להצטער".
מכשיר הקשר היה פתוח בכל עוצמתו. נשמע רעש צעקות ובכי, מהמתרחש
בתוך הבית. הוא זיהה את הקול של אישתו.
"אתה מזהה את הקולות?" המשיכה תקווה לצעוק לפרצופו המבוהל.
"כן, אשתי, גיסי הילדים, והיתר איני יודע מי עוד נמצא בבית, מה
אתם רוצים?
תיקווה הוציאה מספר צילומים של בחור צעיר עם אשתו וילדיו. "אתה
רואה בחור זה?"
"לא מכיר אותו" ענה.
"גם לא תכיר, זה הבן שלי דניאל, אתה הרגת אותו בטרפיאדה לפני
חמש שנים. אשתו התאלמנה  וילדיו יתומים מאב, ואני אמא שלו".
חווה שישבה מאחור הניחה צילומים של בתה ובעלה מולו.  "אתה יודע
מי אלה?"
"לא" ענה. "אלה בתי ובעלי", צעקה לו באוזן, "אתה רצחת אותם
בבית קפה לפני שנה, מאז חיי לא חיים, רציתי למות אלף פעמים.
אתה שומע את צעקות אשתך וילדך? כולם מתרוצצים ולא יכולים לצאת
מהבית" אמרה חווה עם צחוק היסטרי והחלה להכות אותו על ראשו ועל
עורפו. "אלה הקולות האחרונים שתשמע בחייך". כשהיא בוכה וצועקת
עליו בזעם וכאב. אלי תפס את ידיה, הם ישבו במושב האחורי, חיבק
אותה להרגיעה.  תקווה הסתכלה בשעון, נותרו כמה דקות לשמונה. הם
שמעו את השוטרים מתרוצצים מחוץ לבית בחוסר יכולת לעזור. הם לא
באו מצוידים במסורים חשמליים וגם לא בחומרי נפץ. מוחמד יסין
מרואן החל לבכות ולהתחנן על חיי ילדיו ובני משפחתו. "תהרגו
אותי, אבל חוסו על ילדי, הם רכים בשנים"
תקווה התמלאה בזעם אין אונים סטרה לפרצופו, "אתה חסתה על ילדים
רכים בדיסקוטק, שם נהרגו  שני ילדים שלי אמנון ותמר, הם היו
בסך הכל בני חמש עשרה"? והניחה צילומים שלהם מולו מעל ההגה.
"והנה בתי שבהריון יעל בת 26, בקניון. המתאבד ששלחתם ריחם עליה
ועל ולדה שעדין לא נולד? הה" והוסיפה צילומים  שלה. "ומה עם
בני יונתן בן 28 וכל משפחתו ברכב שפוצצתם? משהו ריחם על הילדים
הרכים שהיו ברכב? גם אשתו הייתה בהריון". הניחה על בירכיו את
הצילום של יונתן ומשפחתו. והנה רותי בתי בת 24 באוניברסיטה.
פוצצתם מטען בקפיטריה שבו היא אכלה. אתה רואה? היו לי שישה
ילדים את כולם רצחתם, ואף אחד לא היה חייל בתפקיד, בעצם גם את
בעלי רצחת, מרוב צער לקה בתקף לב ומת. מה יש לך להגיד, במה
תצדיק רחמים על ילדך שלבטח כשיגדלו ויהפכו גם לרוצחים. תקשיב
טוב כי תוך דקה הבית שלך מתפוצץ וכולם ימותו מול עינך".
"אתה מצטער?? תכאב תכאב, כל הכאב שבעולם שאתה תחוש לא ימעיטו
את הכאב שלנו!" צעקה חווה לאוזנו. הוא הרים את ידו הבריאה
וכיסה עם זרועו את עיניו ובכה קשות. "אני יודע שלא תחוסו על
ילדי,
לפחות תהרגו אותי עכשיו שלא אראה במותם, אני במילא לא יכל
להזיק לכם יותר, לא אוכל לשאת במותם."
"אתה לא מבין? זה מה שאני רוצות.  נקמה, נקמה מתוקה, לראות
אותך מתפתל וכואב למרות שזה יהיה קצר כי לא נשאיר אותך בחיים,
זבל! זבל כמוך אסור שיחייה, ואנו נשמיד כל זבל כולל  משפחתך".
ובמילים אלה בקשה תיקווה מאלי וחווה לרדת מהרכב לעבור לשלהם.
והחלה לנסוע לכיוון הבית. מרחוק אפשר היה לראות את המהומה סביב
הבית, אחד השכנים הביא  מסור חשמלי שלא כל כך עשה את העבודה.
כל הרחוב היה מואר מחצרות יתר הבתים. השכנים יצאו סקרנים
ומבוהלים לעזור לשכנם. כשהיו די קרובים עצרה תיקווה, הוציאה
מטען משולי הבגד שלה, הרימה את מפסק השעון והטמינה אותו תחת
המושב של  מוחמד יסין מרואן והמתינה. מוחמד יסין מרואן ישב
כשזרועו על עיניו. תקווה הורידה בכוח את זרועו וכופפה אותה
אחורה. "אתה תסתכל ותשמע". ואכן אפשר היה לשמוע עד מרחוק את
המהומה סביב הבית, והניסיון הנואש לצאת. הצעקות והבכי מהבית
נשמעו היטב ממכשיר הקשר. כולם נתלו על סורגי החלונות. הסורגים
האלה שחסמו כניסת גנבים הייתה להם מלכודת מוות.
לפתע נשמע פיצוץ עמום ולאחריו פיצוצים בזה אחר זה. הרעש היה
אדיר, כל השמונה התפוצצו. הצעקות מהבית נדמו, ומהבית לא נותר
אבן על אבן גם כל מי שהיה בקרבת הבית נהרג, מוחמד יסין מרואן
חזה בפלצות איך כל משפחתו נהרגת. הוא צווח בהיסטריה, צווחותיו
ויפחותיו נבלעו ברעש והמהומה ששררו בחוץ. האבק כיסה את כל
הרחוב, אי אפשר היה לראות מטר. שברי האבנים והבלוקים וחלקי
גופות נפלו לכל עבר. אנשים שלא נפגעו התרוצצו מסביב בלי לשים
לב למכונית וליושביהם.
"איך אתה מרגיש עכשיו? הא! תכאב, תבכה, תצרח, אף אחד לא
יושיעך, הכאב שלי פי אלף. כל פעם כשרצחתם לי ילד, אני אמא
נקרעתי, אני נשאתי אותם ברחמי, אני ילדתי אותם באהבה". צרחה לו
תקווה באוזן. "עכשיו הגיע גם סופך, אתה תתפזר לכל הרוחות, וזה
עדין עונש קטן מידי בשבילך".  ירקה על פרצופו יצאה מרכבו,
והתרחקה בריצה. פחות מדקה התפוצצה מכוניתו והוא התפזר לכל עבר.
כמעט כל מי שהיה בסביבה נפגע. המעט שלא נפגעו ראו מכונית שחורה
חולפת ונעלמת בענן אבק לתוך החשכה. אלי נהג באורות מואפלים עד
מקום המכונית שלהן.
הוא  דאג, תקווה שכבה במושב האחורי, נשימותיה היו רדודות, היא
לא הייתה מספיק רחוקה, והדף הפיצוץ הפיל אותה ארצה. אלי הספיק
להגיע אליה ולהרימה מעולפת ולהכניסה למכוניתו השחורה. חווה
חיכתה להם, ונבהלה בראותה את פניה החיוורות של תיקווה. "מה,
היא מתה?"
"לא" ענה לה אלי "היא נפגעה מההדף ומהנפילה, נביא אותה לדירה
ושם אטפל בה".
חווה לטפה את ראשה של תקווה שהיה מונח בחיקה. הם הגיעו למכונית
שלהן, חווה יצאה ורצה לרכב שלה התניע ונסעה אחרי אלי. בדרך הם
עוד ראו תגבורת שמגיעה, כנראה הארגון שלח חיילים שלו.
כמעט כל הדרך היו נידות משטרה, ואנשי צבא, וסתם סקרנים שרצו או
נסעו לאזור הוילות. שני הרכבים השחור והלבן הגיעו בלי לעורר
תשומת לב. אלי הרים את תקווה שנראתה כה קטנה וקלת משקל. חווה
כיסתה אותה בכפיה שלא יראו את האבק וקרישי הדם מפניה. עוברים
ושבים עצרו מסקרנות. אלי שיחק אותה גבר דואג. "יאללה אישה,
תפתחי הדלת" ולעוברים ושבים שעצרו הוא אמר "הילדה שלי חולה
חזרנו מבית חולים". עם ממדי גופה הקטנים של תקווה אפשר היה
להאמין שהוא מחזיק ילדה בזרועותיו. הם נכנסו למעלית ועלו לקומה
האחרונה. למזלם, לא נתקלו בסקרנים.
אלי השכיב את תקווה במיטה, הפשיט אותה מבגדיה שנקרעו והתלכלכו,
בדק אם לא נשברה עצם בגופה. למזלה לא נשברה שום עצם. היא הייתה
רק המומה מההדף. כעת הייתה ערה וקימטה את המצח למראה אלי
המתרוצץ סביבה.
"חווה חווה בואי מהר, יש ערבי בחדר" צעקה לחווה בעברית.  "אתה,
מאיפה צצת" צעקה לעברו בערבית.
"כל דבר בזמנו, כעת תנוחי ואל תדברי כל כך הרבה". ענה לה אלי
בעברית. תקווה לא זיהתה אותו בלי השפם הגדול והצליעה חסרת הישע
שהפגין בבוקר.
"אתה יותר גרוע מחווה, גם היא מתרוצצת סביבי ומבזבזת אנרגיה.
ומה קרה לך?"
"לי לא קרה כלום, סך הכל אספתי אותך מהרצפה. נהגת בחוסר
אחריות, ידעת שהמכונית עומדת להתפוצץ, למה לא יצאת בזמן?? יכל
להיהרג!! יש לך משאלת מוות?"
"כמה רוח אתה עושה. מאיפה אתה יודע עלינו? אתה עוקב אחרינו?
ממתי?" תקווה ירתה צרור שאלות לאלי. "אמרתי לך לא לדבר יותר
מידי, את לא בריאה ולא חזקה מספיק, מזל שהייתי בסביבה אחרת
היית מתה בשטח.
ידעתי שזמני קצר, רציתי לראות את המנוול מתפתל בכאבו".
"נו, ראית?"
"כן"
"הוקל לך?"
"לא, אני יודעת שעשיתי מעשה איום, גרמתי למותם של אשה וילדיה.
לא יכלתי אחרת, זה היה חזק ממני, הרגשתי שאני חייבת לקחת את
דמם תמורת דם ילדי, אחרת לא אוכל למות בשלווה".
חווה נרגעה כשראתה שתקווה חזרה לסורה, הלכה להכין משהו לאכל
ולשתות. בנתיים אלי ניקה את כל פצעיה של תקווה עם אלכוהול ונתן
לה כדור הרגעה. שם לב שחומה עלה. מאוחר יותר תקווה לקחה את
התרופות שלה ונרדמה.
אלי וחווה ישבו בסלון ולגמו תה. "כעת שאנו לא בסכנה אתה מוכן
לאמר לי מי אתה, וכמה זמן אתה יודע עלינו?"
"כן חווה, שמי אלי, ואני שוטר ישראלי, כמו שאת רואה אותי אני
מחופש בדיוק כמוכן. בגלל סקרנותי ושל הנכד שלי לדעת מי עשה את
מעשה הנקמה חקרנו, ועלינו על תקווה. עליך לא ידענו עד שראיתי
אותך פועלת בשיתוף פעולה עם תקווה".
"אוי ווי, אם אתה יודע! בטח עוד יודעים, מה יעשו לתקווה?"
"אני רואה שאת דואגת רק לתקווה, אל תדאגי, אף אחד לא גילה
אתכם, כי אף אחד לא טורח לחקור כמו שאנו חקרנו. אני עוקב
אחריכן מאז שהדבקתם ראשי חזיר לכמה גוויות באבו כביר, את האמת?
מזמן לא צחקתי כל כך."
"הם לא צחקו" ענתה חווה, "להם זו הייתה מכה, אין בושה והשפלה
גדולים יותר מחזיר על גוף מוסלמי, כל זאת גילינו מהמקורות
שלהם, ומה תעשה לנו עכשיו? תסגיר אותנו?"
"תחילה נדאג לחזור הביתה ולאשפז את תקווה כי נדמה לי שהיא שוב
חולה, חומה עלה והתרופות לא משפיעות עליה" ענה אלי. באותו רגע
שמעו את תקווה צועקת "רוצי רוצי זה מתפוצץ!" ואחר כך בלחש
"תכאב תכאב, נקמה מתוקה" צחקה צחוק צרוד ומר. אלי וחווה נכנסו
דואגים  וישבו לצידה, אלי החליף את הרטייה הרטובה מעל מצחה,
היא הייתה לוהטת. "חייבים  להביא אותה דחוף לבית חולים".
"לילה עכשיו, ולא יתנו לנו לעבור בגבול" ענתה חווה בדאגה.
"סמכי עלי, אני מכיר את כל מי שמוצב שם הערב, ואם יעשו בעיות,
אנצל את סמכותי, בואי תעזרי לי להלביש אותה". הם הלבישו את
תקווה בגדי אשה, והחזירו לראשה את הפיאה כדי שאף אחד לא ייזכר
בקשיש הקרח וזוגתו הפטפטנית שעברו  יום קודם לעזה. "אני מקווה
שזו הייתה הפעולה האחרונה שלכן כי אני מתכוון להשמיד את כל
הראיות מהדירה הזו".
"כן, זו פעולה אחרונה שלנו, כך החלטנו. תקווה נקמה בכל מרצחי
ילדיה, אחרת היא הייתה ממשיכה עד שהייתה מתה בפעולה".
"היא אכן התמוטטה, בואי ונוריד אותה למכונית".
"ומה יהיה עם הדירה הזו"? שאלה חווה.
"אל תדאגי אני אטפל בה". הם הורידו את תקווה למכונית שלהן. היה
מאוחר בלילה ואף אחד לא הסתובב ברחוב. "אנו ניסע עם שתי
מכוניות, אתן תיסעו אחרי".  אמר אלי, כשהוא סוגר את הדלת, וחזר
לבנין. חווה חכתה לפחות חצי שעה עד שאלי חזר, כנראה היה עסוק
מאוד. נכנס לרכבו השחור ונסעו משם. אחרי כמה דקות נסיעה פיצוץ
אדיר החריד את העיר, ולאחריו עוד פיצוצים נוספים. ומרחוק נראו
להבות מבניין גבוה. "נראה כאילו בניין עולה באש". אמרה חווה.
"כן, השמדתי את כל הראיות, סביר להניח שכל הקומה ואולי זו
שתחתיה נהרסו, היו בדירה הרבה תחמושת וחומרי נפץ. וכנראה אחד
הדליק את השני, מאיפה הבאתם כל זה", שאל אלי. הם נסעו מהר,
תקווה נכנסה להלם, ונשימה מצוקתית. מסביב הייתה תנועה ערה של
צבא ומשטרה לכיוון הבניין הבוער. כעבור מחצית שעה נוספת הם
הגיעו לרחוב שבו חנה הג'יפ של אלי. הוא החליף מכוניות ועד מהרה
הגיעו למחסום ארז. לא נראה אף אחד. יתכן שהשומרים ישנים. אלי
צפצף. יצאו כולם, לראות מי מעיז באמצע הלילה לעבור את הגבול.
אלי יצא מהרכב והלך לקראת הבאים. "מי אחראי בשער?" שאל אלי
בסמכותיות. "מי שואל?" ענה אחד החיילים עם נשק דרוך. "אני" ענה
אלי והושיט לחייל תעודה. החייל ניגש לאור שבבוטקה, והראה אותו
לקצין נוסף, הצטרף גם שוטר שנמנם על מיטת שדה. "אה, אני מכיר
אותו, חכה אלך לראות מה הוא עושה פה." אמר השוטר. הוא קם
בעצלתיים, החום היה כבד ולא היה מיזוג בחדר. "הי אלי מה אתה
עושה פה"? שאל עמוס השוטר. אלי שמח שהוא לא התחלף, , אלי יצא
אליו והחל להסתודד איתו. לאחר מכן הוא פתח את המחסום בלי בעיות
ונתן להם לעבור. "מה אמרת לו שנתן לעבור בלי בעיות?" שאלה
חווה. "אמרתי לו שחזרתי מפעולה מודיעינית מעזה עם משתפי הפעולה
שלי, ואני צריך להסתיר אתכן מפני נקמה. ושישמור בסוד ולא
יפטפט, והוא זכה בכבוד גדול שהוא שותף לסוד, ומחר בטח יקרא
בעיתון מה קרה בעזה ושיהיה גאה ששיתף פעולה איתי. בזה שכנעתי
אותו. כעת לבית חולים. אלי הדביק על הגג מנורה כחולה מהבהבת של
משטרה והפעיל את הסירנה כדי לתת קדימות לרכבים שלהם וטסו לבאר
שבע. בבית החולים כבר חיכו להם בחוץ לאחר שאלי התקשר אליהם
בקשר. אחים הוציאו את תיקווה מהרכב והשכיבו אתה על אלונקה ורצו
לטיפול נמרץ. עד פה יכלו שניהם לעזור מכאן והלאה הייתה המתנה
מורטת עצבים. עד מהרה החלה חווה להירדם וראשה צנח על כתפיו של
אלי שישב צמוד אליה. הוא העיר אותה בעדינות והציע שיסעו הביתה,
במילא אין מה לעשות עד מחר, ועוד מעט עולה השחר. אלי הסיע את
חוה ברכבה עד ביתה, "אני לא מתפלאת שאתה יודע איפה אני גרה, אם
עקבת אחרינו סביר שאתה יודע הרבה עלינו. וכעת מה אתה מתכוון
לעשות?" שאלה אותו כשהיא נועלת את רכבה ופותחת את הדלת לדירתה.
"אני מתכוון להזמין מונית ולנסוע הביתה" ענה לה.
"לא בא בחשבון, אתה עייף לא פחות ממני, יש לי מספיק ספות בבית
ומחר בבוקר ניסע יחד לבית החולים לבקר את תיקווה נכון"? "נכון"
ענה אלי. הוא אפילו לא התווכח איתה, פשוט הלך אחריה , ולאחר
שהציע מצעים על הספה בסלון צנח ונרדם בבגדיו.
למחרת הוא התעורר לצלצול טלפון, וגילה שהוא ישן בתחתוניו. הוא
חייך, והלך לחפש את חווה כשהוא עוטף עצמו בסדין. מצא אותה
בקומה שניה שקועה בשיחת  טלפון, "כן אני שמחה לשמוע, ותגיד לה
שתחילה נאכל ארוחת בוקר למרות שכעת צהרים, ואחרי זה נבוא". אלי
חכה בסבלנות שתגמור לדבר.
"אני רואה שהתעוררת, בטח מהטלפון, מספיק לשון כבר צהרים, אם
אתה רוצה להתקלח אתה מוזמן. יש חדר אמבטיה  צמודה לחדר שלי.
מגבות בארון, ואני מיד מארגנת לך בגדים כי שלך הסריחו מאבק
שרפה. הספקתי ללמוד את ריחו".
"כן אני בטוח שאת ותקווה יודעות הרבה יותר מכל אשה ממוצעת על
כלי נשק ותחמושת ואיך להשתמש בהם, ובקרוב מאוד הייתי רוצה
לשמוע הכל, איך הכל התחיל, מי הגה את הרעיון של הנקמות, מי עזר
לכן, מי הדריך אתכן, כי הצבא שעשיתן בצעירותכן רחוק מכן כמה
שנות אור, ולבטח לא משם הידע בנשק ותחמושת".
"איך אמרת לנו? כל דבר בעתו. הכל מתועד בוידאו, חוץ מהפעולה
האחרונה, כשתקווה תרגיש יותר טוב נתעד אותה גם". חווה הכינה
בוצוהרים ואלי הלך להתקלח. כשהוא סיים גם חווה סימה להכין.
כשהוא עטוף במגבת רכה וענקית ישבו לאכל. שניהם היו רעבים ואכלו
בתאבון. לאחר מכן חווה ואלי הלכו לחדר שהיה נעול הרבה זמן, לפי
הריח אפשר היה להבין שמזמן לא נכנסו לחדר זה. הוא היה מלא
בבגדים של גבר וחפצים של גבר. "זה היה חדר העבודה של בעלי ז"ל,
אפסנתי פה כל דבר שהיה שייך לו עד שאדע מה לעשות איתם. את
הבגדים אתרום לויצו ואת יתר הדברים איני יודעת בנתיים. הנה קח
חולצה ומכנסיים אולי יהיו טובים עליך , בעלי לא היה גבוה ממך,
אני הייתי גבוהה ממנו וזה לא הפריע לו". אלי לבש את הבגדים
שחווה הגישה לו, ואכן היו כמעט טובים עליו. כולם באיכות ורמה
שלא היה רגיל להם. אך לא הייתה לו ברירה. וכך הם נסעו לבית
החולים. בדרך הם שמעו בחדשות על פעולה חבלנית בעזה ויש הטוענים
שזה המשך מעשה הנקם של האלמונים שממשיכים להכות בהם, ויש
הטוענים (הקול הערבי) שזה פעולת צהל. עד מהרה התחלפו קולות
הזעם בקולות תהייה. החוקרים שחקרו את החבלה והפיצוץ בוילה של
מוחמד יסין מרואן גילו שחומרי החבלה שמצאו בשטח היו שיכים
לחמס. גם גילו לאחר הפיצוץ בקומה התשיעית שגם שם היה מצבור נשק
ותחמושת מהמלאי של החמס. הם סיפקו נשק ותחמושת לחבלנים
ולמתאבדים. ולא קשה היה לגלות מאין זה בא. כעת הם היו נבוכים.
הם שיערו שהדירה הייתה מקום מפגש של חולית מחבלים שיצאו משם
לפיגועים בשטחי ישראל, וכמו שקורות תאונות גם כאן הדירה פוצצה
בגלל תאונה. המשטרה והצבא לא מצאו שום ראיה לשהיית ישראלים
במקום, כל שברי הארגזים שהיו פזורים למטה ובחדרי המדרגות היו
כתובים ערבית, והיה מי שזכר שגם בפיצוץ של שלושת המחבלים
בבניין הנטוש מצאו ארגזים דומים, גם שם היו אותם מטענים וכלי
נשק מאותה תוצרת. כאילו שמשהו העביר משם לפה. הם לא תארו לעצמם
עד כמה הם צדקו. הקריינים בתחנות הערביות היו די מבולבלים ולא
בטוחים בדבריהם, הם העדיפו לשקר ולהמציא כל מיני השערות.
את תיקווה מצאו ערה לחלוטין, אומנם חלשה אבל בהכרה. דבר ראשון
ששאלה כשראתה אותם, "מה דיברו בחדשות"  חווה ואלי ספרו לה
כשאחד נכנס לדברי רעהו. תקווה הסתכלה עליהם מבודחת. "אני רואה
שאתם מסתדרים לא רע! איפה ביליתם את הלילה? כי כשהתעוררתי לא
הייתם פה"
"אכן לא היינו פה  העייפות הכריע אותנו" ענה לה אלי. בילינו את
הלילה כמו שאת אומרת אצל חווה בדירה שלה". "אוללה" ענתה תקווה
"אתם לא ממהרים או משהו? רק אתמול הכרתם".
"את לא תשתני גם אם תהיי גוססת, מה כבר יכלנו לעשות שני זרים
ועייפים עד מוות. הוא נרדם בבגדיו בסלון ואני בחדר השינה שלי.
אבל לא לפני שהפשטתי אותו" אמרה בלחישה לאוזן של תקווה. אחרי
עוד חצי שעה של פטפטת הם ראו שתקווה מתעייפת ומתחילה לנמנם
החליטו לפרוש. חווה נשקה ברוך את מצחה של תקווה ואמרה לה
שתחזור בערב. אלי ליטף את שערה שהיה דבוק לקרקפתה הקרחת.
אלי ליווה את חווה לרכבה ואמר לה שהוא נוסע הביתה להחליף בגדים
ואחר כך ייסע לתחנה שלו לבדוק מה מדברים שם. הוא גם צריך
להמציא אליבי למעשיו מאתמול.

התחנה הייתה כמרקחה, נכנסו ויצאו שוטרים מכל הדרגים. אלי הטה
אוזן למה שמתרחש כדי להיות בעניינים. מסתבר שאתמול מנעו פיגוע
הכוחות שנפרשו בתל אביב ברחוב שהיה אמור להתבצע פיגוע נסרק
בזכוכית מגדלת וגילו את המטען ואת שולחו. כעת הוא בחקירות.
ודוב חוקר אותו, הוא ידוע בחכמתו להפיל בפח נחקרים. מאתמול דוב
מבלה איתו, כבר חלב אותו כל מה שהיה יכל. את המחבל שלחו לתא
מעצר ודוב חזר לחדרו עייף ורעב. "טוב שהגעת, מאתמול לא ראיתי
אותך איפה הסתובבת?" שאל דוב. "איפה שכולם היו, הייתה כל כך
עסוק בלארגן את החיפושים  שלא שמת לב אלי". ענה אלי, לדוב לא
היה כוח להתווכח העדיף להאמין. "אני הולך הביתה לישון, התחנה
באחריותך. אל תעשה נזקים יותר ממה שיש", קם והלך. אלי לא היה
מרוצה מהתפקיד שקבל, לא פעם הטיל עליו דוב אחריות על התחנה
כשהיה צריך לצאת. ועל פי רוב אלי מילה תפקיד זה ברצון. הפעם לא
היה מרוצה, רצה לנסוע לבית חולים לראות מה שלום תיקווה. ראשו
וליבו היו בפרשה שלהן. הוא ישב במשרד וטלפן לבית החולים. לבסוף
קיבל את חווה בחדר עם תקווה. "מה קרה קרקעו אותך בתור עונש?"
התלוצצה חווה. "בערך," ענה אלי "כל פעם שהבוס שלי יוצא מהתחנה
הוא מטיל עלי לשמור על כיסאו, והיות ולא ישן כל הלילה, החליט
ללכת הביתה ואני אנהל את התחנה היום, לכן לא יכלתי לבא. מה
שלום תקווה?"
"איך שפקחה עיניים שאלה עליך,  אתה רוצה לדבר איתה?"
"כן בבקשה".
"הי אלי, אתמול הרגשתי מוגנת, נוכחותך השרתה ביטחון, תודה על
העזרה ועל שהצלת אותנו, בלעדיך היינו נכשלות, אני בטוחה שאתה
עסוק עכשיו, אבל כשתתפנה אני רוצה שתבוא לבקר אותנו, אם לא
בבית החולים אז בבית. אני יודעת שאתה יודע איפה אנו גרות. יש
לנו הרבה מה לספר לך".
"כן תקווה, יש לכן הרבה מה לספר לי, אך לפני כן אחכה שתתחזקי,
ואל תדאגי אבקר אותך בלי הודעה מוקדמת, לפי האפשרויות שלי, כעת
לכי לנוח".
הוא היה מרוצה שדיבר איתן. כל היום היה מחוייך. כשהגיע הביתה
בערב, בתו לאה שאלה אותו מה החיוך המטופש המרוח על פרצופו,
"אתה נראה כמו אהבל מאוהב."  
"אני מחייך?" שאל אלי "לא הרגשתי שפרצופי מחייך מה, אסור
להרגיש טוב"?
"פעם אחרונה שהרגשת טוב עם פרצוף כזה היה כשחשבת שהתאהבת
בזואתי איך קראו לה? השם שלה תמיד בורח לי בדיוק כמו שאתה ברחת
ממנה כשהיציע לך נישואים".
"אני מאוהב? מה פתאום, בחיים לא אתאהב יותר, אהבתי את אמך
וזהו".
"אז מדוע אתה כל כך מרוצה מעצמך"?
"כי גיליתי מי עשה את פיגועי הנקמה, ואיני יכל לגלות לך ולאף
אחד, כולל דוב".
"לא יכל להיות, זה יחשב לך הסתרת מידע, יעמידו אותך למשפט,
יזרקו אותך לכלא ויזרקו את המפתח, ואז האסירים שאתה אסרת יאנסו
אותך".
"את לא צריכה לשכנע אותי, לא אגלה לך וכעת הניחי לי אני עייף
מחר מחכה לי יום קשה". ולא יסף. הלך לחדרו והסתגר שם. דרור שמע
את הדו שיח בן אמו וסבו, הבין שלמרות שהסקרנות אכלה בו לא
הטריד את אלי, הלך לחדרו לישון.
אלי לא יכל היה להירדם. מה שלא העיז לאמר בקול, בתו אמרה בלי
להניד עפעף. הייתכן שהוא מאוהב? הוא כבר שכח מההרגשה הזו. כעת
הוא בטוח שזו הרגשה מטופשת שעשתה לו חיוך מטופש. אז למה הוא
מרגיש כאילו עישן גרס, או הסניף מרחיאואנה? נכון שהוא מכיר את
תקווה וחווה רק יומיים. אבל הוא בעצם מכיר אותן מזמן, מאז שהחל
לעקוב אחריהן. ולמשל כעת, כשהוא חושב על חווה דפיקות הלב שלו
הואצו. אם היו מחברים אותו למכונת אמת היה נכשל, כי ליבו היה
מלשין הכל. מחר  יבדוק מה הוא מרגיש ובעיקר מה היא מרגישה
כלפיו. ובל ישכח יש לו את עניין הוידוי על כל פעולות הנקם
שביצעו. והיה אם עשו מעשה פלילי בתושבי ישראל הוא יצטרך להסגיר
אותן ויהיה מה. עם מחשבה זו הוא נרדם.
למחרת לאחר שהראה נוכחות בתחנה, לקח ניידת וטס לבאר שבע. חווה
כבר ישבה שם, ומנסה לשכנע את תקווה לאכל. "אולי אתה תוכל לשכנע
אותה לאכל משהו, היא לא הכניסה כלום לפה מאתמול. אם לא תמות
מהסרטן היא תמות מרעב. תראה היא כולה עצמות!" חווה הייתה כעוסה
מדאגה לתקווה. אלי התיישב ליד המיטה לקח את הכף וטעם את הדייסה
שתקווה הייתה אמורה לאכל. "היא צודקת גם אני לא הייתי אוכל
אוכל טפל כזה, אני מיד חוזר". הוא יצא עם צלחת הדייסה . כעבור
עשר דקות חזר. "כעת תוכלי לאכל אני מבטיח לך שינעם לך". והגיש
כף גדושה עם דייסה לפיה של תקווה. תקווה כמו ילדה טובה פתחה פה
ובלעה את הדייסה. "ואוו זה טעים מה עשית?" סך הכל ביקשתי במטבח
שיתנו לי כף חמאה, קצת קינמון וסוכר, והנה דייסה טעימה".
"אבל אסור לה לאכל חמאה!" אמרה חווה בהתרסה.
"אסור הרבה דברים, החיים קצרים וממה שנשאר לנו צריך ליהנות".
ענה לה
"נכון מאוד" הוסיפה תקווה "כמה כבר נותר לי לחיות, אני מעדיפה
לחיות אותו טעים יותר" ואכלה את כל הדייסה.
"מה התוכניות שלכן" שאל אלי.
"לפי התחזית, היום בערב תקווה חוזרת הביתה, אין יותר מה לעשות,
תקווה צריכה לנוח ולא להתרגש מידי, זה מזיק לבריאותה" אמרה
חווה, "ההתרגשות של הימים האחרונים הזיקה לה, אם תרצה ללוות
אותנו הערב אתה מוזמן"
"חווה אל תהיי אגואיסטית, את לא יכולה להטריח את אלי כל הזמן,
יש לו חיים משלו אל תציקי לו".
"לא באמת, לא מפריע לי לעזור לכן לעבור הביתה, במילא אין לי מה
לעשות הערב, ויהיה לי לכבוד לעזור לכן". וכל זמן שדיבר הסתכל
בעיניים של חווה, ושוב ליבו האיץ פעימותיו. כן חווה לא אדישה
איליו, חשב בלבו. "טוב, סיכמנו, תהיי פה בשמונה אל תאחר" .
לפני שהלך לתחנה חיפש את הרופא המטפל בתקווה ודיבר איתו
ארוכות.
את יתרת היום העביר בתחנה והיה די מרחף. חבריו העירו לו שהוא
לא כתמול שלשום. "מה קרה, אתה חולה?"  "שום דבר, בטח וירוס"
ענה להם. בשבע וחצי בערב היה כבר בבאר שבע בבית החולים. תקווה
הייתה לבד בחדר מנמנמת. "הקדמת" אמרה תקווה, "חווה מיד חוזרת,
היא הלכה למשרד להוציא תעודת שחרור, הכל כבר מאורגן. אלי הרגיש
שתקווה לא לגמרי במצב רוח טוב כרגיל, היא נשמעה חלשה מאוד.
"הגעת?" נשמע קולה העליז של חווה. "זהו, סיימתי את כל הניירת,
אפשר לנסוע הביתה." תקווה ירדה והתיישבה בכסא גלגלים ואלי הסיע
אותה עד המכונית שלהן. הן התיישבו והחלו לנסוע. אלי נסע
לפניהן, והפעיל את הסירנה. כך הן הגיעו בלי פקקים לביתה של
תקווה. בבית כבר חיכו להן כמעט כל המשפחה. כולם היו מאוד
נרגשים, דליה בכתה "חשבתי שהיתן מעורבות בתאונה קטלנית, מה זה
לא מתקשרים יומיים, כמעט הזעקנו את המשטרה לחפש אתכן. אבל אני
רואה שהקדמתם אותי, כי המשטרה הביאה אתכן הביתה, מה קרה ספרו
ספרו מהר." ונעצה מבט נוקב באלי השוטר.
"דליה יקירתי, במקום דיבורים עזרי לי להשכיב את תקווה במטה"
אמרה חווה, "וכמו שאלי אומר <כל דבר בעיתו>". כולם טרחו סביב
תקווה. בנתיים  נדב השוטר ניסה להתיידד עם אלי, ולדלות ממנו על
הסיבה לנוכחותו בחברת חמתו. הוא ראה שאלי גבוהה ממנו בדרגה,
ונתן לו את כל הכבוד. גם ישראל הצטרף לקפה שנדב הכין במטבח.
אלי הבין מיד שאין להם שום מושג מה תקווה וחווה עושות. הוא
הבין שכולם חשבו שתקווה וחווה מבלות יחד בטיולים ובילוי בגלל
גורל משותף, והן מתנחמות זו בזרועות זו. ותקווה הודיע לכולם
שבילו יומיים בפיקניק, ולא פחות בחברתו של אלי השוטר. המשפחה
עודדה ידידות זו בניהן, כי ידעו שימיה הולכים וקרבים לקצם, אז
שתבלה כרצונה והסכימו לכל שיגעונותיה. אבל יש גבול לכל דבר.
"איפה פגשת אותן? מה קרה?" שאל נדב כשהוא מגיש קפה חזק לאלי.
"בדיוק גמרתי איזה עניין בבאר שבע כשצדתי את שתי הנשים נוסעות
במהירות מופרזת, אז רשמתי להן דוח". כך הם סכמו לתרץ את ההכרות
בינהם.  "וכך הכרתי אותן לאחר מכן הצטרפתי לפיקניק שלהן מספק
את סקרנותך?"
"כן, סלח לי שאני דאגן, אנו מאוד אוהבים את תקווה ומנסים
להנעים לה את שנותיה האחרונות, היא עברה שבעה מדורי גיהינום,
היא האימא הכי עצובה בעולם". אמר נדב בדאגת אמת.
"למה, מה קרה" שאל אלי .
"אני חושב שזו האימא היחידה במדינה שאבדה את כל ילדיה בפיגועי
טרור. היו לה שישה ילדים חלקם נשואים עם הנכדים שלה נפגעו,
בעלה לא החזיק מעמד ומת בהתקף לב. היא חלתה בסרטן וסוחבת את
יגונה איתה"
"ומי זו חווה שצמודה אליה כמו אמא ברווזה"?
"זו חברה לצרה, גם היא אבדה את משפחתה בפיגוע טרור, בעלה ובתה,
באותו יום חרב עולמה. הן הכירו בבית הקברות, ומאז הן לא
נפרדות. טוב שתהייה לה חברה נאמנה, זו אישה אינטליגנטית שקטה,
לעומת תקווה שהיא פלפל. אנו משפחתה לא יכולים כל כך לבלות
איתה, אנו אנשים עובדים, היא אוהבת לטייל ולהסתובב בארץ, ומאז
שהכירה את חווה הן לא מפסיקות לטייל".
אלי קבל את ההסבר למרות שידע כל זאת. אמר שהולך להיפרד מהן.
הוא נכנס לחדר השינה של תקווה, היא הייתה חיוורת, מטפחת ראש
כיסתה את קרחתה שהזיע מחום. הוא ידע יותר ממה שרצה לדעת. חווה
ישבה לידה מנגבת עם מטלית את מצחה וראשה המזיע, ופיזמה איזה
שיר. אלי ניגש לחווה, ליטף את ראשה בעדינות, ולחש לה באוזן
"חוול'ה גם את צריכה לנוח, תרפי קצת, כעת המשפחה פה דליה תשגיח
עליה לכי לנוח." לפתע הסתובבה בכיסאה וחבקה את מותניו בשתי
ידיה ופרצה בבכי. "מה נעשה? אני לא רוצה להישאר לבד, אני רוצה
את החברה שלי בריאה"  אלי הרים אותה מכיסאה וכשהוא מחבק את
כתפיה גרר אותה מחוץ לחדר.
"יש לי משהו לאמר לך, תהיי חזקה".
"מה יש לך לאמר לי שאני לא יודעת"? שאלה מתייפחת.
"אתמול לפני שעזבתי את בית החולים, נפגשתי עם הרופא המטפל
בתקווה, בקשתי ממנו שיגיד לי את מצבה במדויק. ולצערי סיפר לי
שלא נותר לה זמן רב. הוא בכלל היה המום שעד היום חיה. הוא אמר
היא חיה על זמן מושאל. כנראה הייתה לה מטרה מאוד חזקה לחיות
לכן החזיקה מעמד. וכעת נגמר לה האשראי, ואין לה יותר רצון
לחיות. היא סובלת כאבים קשים, ולמענך היא עדין חייה, אנא תרפי
ממנה, הרשי לה להצטרף לילדיה ולבעלה, היא מאוד מתגעגעת אליהם.
היא נקמה את מות ילדיה כמו שאף אחד לא עשה מעולם. אין לה יותר
אנרגיות לחיות."  חווה הסתכלה לו בעיניים שהיו בהן ים של
רחמים. אלי הסתכל בעיניים הירוקות של חווה וראה את הנאמנות
וכאב הלב שלה, רצה כל כך לגונן עליה.
"את לא תהיי לבד, אני נמצא, נכנסתי לחייך ואף אחד לא יוכל
להוציא אותי משם. תמיד תמצאי בי ידיד ותומך, יש לי כתפיים
מספיק רחבות שתבכי עליהן. כעת לכי ודברי  לתקווה"
חווה נכנסה לחדר השינה ולתדהמתה מצאה את תקווה יושבת ושותה
מהתה שהיה מונח לצד מיטתה.
"תקווה! מה קורה? התעוררת, מה הקטע שלך? החלטת לעייף את
כולנו?"
"חווה חווה ידידה יקרה שלי, אל תדאגי, אמרי לכל המשפחה שלי
שילכו הביתה כבר מאוחר, והנכדים עושים רעש. אתם שניכם תישארו
יש לי דיבור אתכם". חווה עשתה כדבריה ותוך עשר דקות כולם נפרדו
מתקווה, הוקל להם בראותם אותה יושבת ומחייכת. הנכדים נשקו את
הסבתא והבטיחו לבא למחרת לבקר. חווה ואלי ישבו לצד מיטתה של
תקווה.
"חווה יקרה שלי, אני רוצה להודות לך על היותך ידידתי וחברתי
היקרה ביותר, שהסכמת לשתף פעולה איתי, ועל הכוחות שהענקת לי.
אומרים שהייתי צריכה למות מזמן, ואילולא האנרגיות שלך ועקשנותך
יתכן הייתי מצטרפת לילדי מזמן. על כן אני רוצה לנצור אותך
בליבי לעולמי עד. ואתה אלי שהכרתי אותך באחרית ימי, הוכחת
שאפשר להקשר לאדם מבלי להכירו, נכנסת לחיינו כמו מטאור. ואתה
האמנת בנו. אני מרגישה כאילו הכרתי אותך כל חיי, ואם תרצה או
לא, אתה הוא הנשמה התאומה של חווה ידידתי. מצבי כעת טוב למראית
עין, אך יש לי מספיק כוחות לספר ולתעד את מבצע הנקמה האחרונה
שלנו. הבטחתי לך אלי שתשמע את כל הפרטים, וכך יהיה. ואת חווה
תפסיקי לבכות, עוד לא מתתי. הביאי את הקלטת, תכניסי אותה
לוידאו כדי שאלי יראה את מהלך האירועים."
חווה קמה הוציאה מארון הבגדים מתחת למצעים קלטת, הכניסה
לווידאו והפעילה אותו.
"את בטוחה שיש לך כוחות לדבר"? שאל אלי ובדק את חום מצחה.
"אל תדאג, אין לי חום, ואני מרגישה מצוין"?  על המרקע הופיעו
חווה ותיקווה יושבות לשולחן בסלון המפואר  ביתה בהרצליה פיתוח.
תקווה דיברה.
"לכל מי שצופה בנו, ראשית שיהיה ברור שכל מה שעשינו היה ללא
עזרת אדם נוסף. רק חווה ואני פעלנו. הרעיון היה שלי, ואם משהו
רוצה להאשים, שיאשים רק אותי.
לפני חמש שנים נהרג בני הבכור דניאל בפיגוע בטרמפיאדה. הוא היה
בן 32.  למרות הצער והאבל החיים נמשכו כרגיל, כן כרגיל לאשתו
ויתר ילדי, לא לי. רציתי לנקום את מותו, רציתי להכאיב למשפחתו
של מתכנן הפיגוע. אך מי אני ומה אני, אשה בת חמישים, שהדבר הכי
חמור שעשיתי בחיי היה לריב עם השכנים שלכלכו במדרכה. ללא רקע
צבאי. אפילו נשק לא היה לי, ואם היה לי לא הייתי יודעת איך
להשתמש בו. לא היו לי התנאים ולא האפשריות. לאט לאט התחלתי
להירגע. יום אחד במקרה שמעתי את דליה מספרת לנדב גיסה שיש לה
את שם הארגון ושם המתכנן שהרג את בעלה דניאל, שמו  מוחמד יסין
מרואן. והייתה רוצה להשמיד אותו. נדב הציע לה לא להשתגע,
שתמשיך להקדיש את חייה לילדיה. אני לעומת זאת ביקשתי ממנה
שתדפיס לי דף אינפורמציה עליו. שאלה למה?  עניתי  לה: שיהיה,
אולי יום אחד זה יועיל לי. היא צחקה חשבה שאני מתלוצצת. וזו
הייתה הפעם הראשונה שהתחלתי לטייל מחופשת כערביה לעזה, ולכפרים
הסמוכים, התחזתי לפלאחית עניה המסתובבת בשכונות. אפילו לא
ידעתי לשם מה אני עושה זאת. אולי רציתי להסתכל בפרצופו של
רוצח. עקבתי אחרי מוחמד יסין מרואן וארגונו, ידעתי תמיד מתי
הוא עובר דירה, אלה היו דירות מסתור, לא היו ולו קרובים, לא
הורים ולא אחים, הוא היה נשוי עם שני ילדים. זו הייתה כל
משפחתו. לכן עשה חפלה גדולה ביום הולדת בנו כשמלאו לו שנים עשר
שנים. הייתי בקרבת ביתו אך לא רציתי להכנס  הייתה שמירה כבדה
של חיילים וסילקו אותי משם.  לקח לי שנה להתאושש מהכאב, בנתיים
בעלי מת מצער. והנה מכה שניה,  יונתן בני  אשתו וילדיו נהרגו
בפיגוע כשנסעו ברכבם הביתה. הוא היה בן 28. מערב מחבלים ריסס
אותם ביריות, כולם נהרגו במקום.  הכאב  היה נוראי. הכעס אכל
אותי מבפנים, ומה צהל עשו? הרסו כמה בתים, ואת המרצחים לא
תפסו. לא עברה חצי שנה,  ורותי בת 24 נהרגה בקפיטריה כשהיא
מחכה לבעלה ישראל. מחבל מתאבד פוצץ עצמו בפנים כשהיה מלא
בסטודנטים שאכלו צהרים. הפעם היה שם אבו חסן עודה   ודליה
סיפקה לי שוב אינפורמציה על מחבל זה שהפך קדוש בעיני משפחתו
ועמו. התחלתי שוב להסתובב בכפרים, עדין ללא מטרה ברורה.  לא
היה קשה למצוא את בית משפחתו של מחבל זה, הם חגגו ועשו חפלות,
כסף קבלו מהחמס או הג'יהד תלוי לאן השתייך. רשמתי את כתובת כל
בני משפחתו. ישבתי איתם בחפלה כערביה מעריצה, מקללת איתם את
הכובש האמפריאליסטי. מביאה ממתקים ועוזרת בכיבוד, אף אחד לא
שאל מי אני ומאין באתי ועדין לא יכלתי לעשות מאומה, לא הייתה
לי תוכנית. ואז חליתי בסרטן. הרופאים אמרו  מרוב צער וכעס, ולא
היה לי כוח להסתובב יותר. אסרתי על התאומים לצאת מהבית שלא
לצורך לימודים. אבל הגיע יום הולדת 15 והם ביקשו לבלות
בדיסקוטק. ישראל חתני שהתאלמן מרותי בקפיטריה הבטיח להסיע אותם
לשם, ו- 12 בלילה להחזירם הביתה. רק כך הסכמתי, אך קרה אחרת.
מטען חבלה ענק התפוצץ בתוך הדיסקוטק והרג עשרות ילדים בינהם
התאומים שלי. היו צריכים לקחת אותי לטיפול נמרץ כי היו לי
התעלפויות בלי סוף. הרופאים טענו שמצבי החמיר. ואני זקוקה
למנוחה ושקט. איך אפשר שקט. חמישה ילדים שלי נהרגו בארבע שנים
ואני כמעט יוצאת מדעתי. דליה  אלמנתו של דניאל בני, טיפלה בי
במסירות אין קץ. כלתי היקרה כמה שאני אוהבת אותה, עדין צעירה
מגדלת שלושה ילדים לבד. כל כך אהבה את דניאל שלא חושבת על
נשואיים שניים. גם יעל ביתי שהייתה בהריון מתקדם עם תאומים
ניסתה לעודד אותי: בקרוב ייוולדו הנכדים שלי לפחות למענם
אחייה. כן למענם אחיה. אך הגורל רצה אחרת אולי לא רצה שאחיה.
לא עבר זמן רב אחרי הפיצוץ בדיסקוטק, היה פיגוע קשה בקניון, גם
שם עשרות נהרגו. מספרים עדי ראיה שמחבל מתאבד נצמד לאישה
בהריון מתקדם ופוצץ עצמו עליה. האישה הזו הייתה בתי יעל. עד
הרגע האחרון עבדה עם בעלה באותה תחנת משטרה, שניהם היו קצינים.
היא עשתה הפסקה צהרים כדי לקנות בגדי תינוקות. כל יום הייתה
צריכה ללדת. והנה זהו, הרגו לי את כל ילדי, כולל נכדי שטרם
נולדו. בשביל מה לי לחיות. רציתי למות. הפעם בלי שביקשתי מדליה
היא הביא לי דף עם שמו של המחבל הארור שהרג את יעל:  - מוחמד
אל היג'ה זרקתי הכל לקרטון שהיה מונח מתחת למיטה שלי הצטבר שם
חומר רב משך חמש שנים אף פעם לא הצצתי בהם. לשם מה? מה אני כבר
יכולה לעשות? ההתגלות הייתה אחרי שקמתי שבעה והלכתי לבית
הקברות לבכות על קברה של יעל שנקברה  בשורה אחת עם יתר ילדי.
ליד יעל נקברו אב ובתו, כך הכרתי את חווה".
תקווה עשתה הפסקה ובקשה לשתות תה. "אולי תמשיכי פעם אחרת" הציע
אלי. "לא, זה בסדר, רק אשתה ונמשיך, אין עוד הרבה."  חווה
הביאה תה לתקווה וקפה מהביל לאלי ולעצמה. "אפשר להמשיך".
אמרה.
"אותו יום שהכרתי את חווה היה המפנה החשוב בחיי. כשראיתי אותה
בודדה על קבר יקיריה בוכה בשקט כאילו לא להפריע לי ביגוני. היא
ראתה את ששת הקברים עם אותו שם הבינה שכולם בני אותה משפחה.
רציתי להגיד לאשה  זו שתבכה בקול, שתצרח שתמרוט שערות שתפרק את
יגונה בקולי קולות כמו שאני עשיתי בזמנו. כל אדם מבטא את כאבו
לפי אופיו, ואשה זו נראתה לי מעודנת ומתחשבת בזולת. רציתי לחבק
אשה זרה זו, הבנתי את כאבה.  הכעס אכל אותי מבפנים, כמה
קורבנות עוד יגבה השלום שאנו נלחמים עליו? כמה אלמנות ויתומים
עוד נספור? מי ישים סוף לזה? לפתע צעקתי לשמים עם אצבע מורה:
"אתה שם למעלה, עד מתי תשתוק? עד מתי נקבור את ילדינו. האם לא
ההורים צריכים ללכת לפני הילדים? אין לך דיבור איתי?. אה אה
תענה לי ריבונו של עולם, לי יש דיבור איתך וזו לא המילה
האחרונה שלי אתה עוד תשמע ממני"!! בני משפחתי שהיו סביבי חשבו
שיצאתי מדעתי, ניסו להרגיע אותי. היה מחנק בגרוני,  ועיני היו
יבשות מדמעות. ניערתי את כולם מעלי, וניגשתי לאשה שהתכווצה
והסתכלה עלי בפלצות, כנראה גם היא חשבה שהשתגעתי מצער. שאלתי
אותה למה היא לבד, איפה בני משפחתה התומכים? ענתה לי שאין לה
משפחה. חיבקתי אותה בזרועותיי, ואז פרץ מעין דמעותיי. בכינו
יחד. בקשתי ממנה שתצטרף אלינו, אני אתמוך בה. לא היה קשה לחבב
את חווה. היא הייתה אישה נעימה, סימפטית, ומשכילה. מסיפורה
הבנתי מדוע הייתה לבד. יהודיה מקנדה משפחת בעלה המרוקאים לא
רצו לקבל אותה למשפחה. הוריה הזקנים נפטרו בקנדה והיא בת יחידה
עלתה ארצה לפני 20 שנה. נולדה להם בת אחת אחרי מאמצים רבים,
חיה חיי אושר עם בעלה וילדתם שנסעה במלגה לחו"ל ללמוד רפואה.
בדיוק חזרה והייתה אמורה להתקבל לעבוד באחד מבתי החולים בארץ.
בשורה זו ספרה לאביה כשאכלו בקפיטריה באוניברסיטה בירושלים. שם
מצאו את מותם בפיצוץ של המחבל המתאבד. משפחתה ורותי שלי נרצחו
באותו יום בידי אותו מחבל מתאבד. מאז אי אפשר היה להפריד
בנינו. המשפחה שלי ראתה בעין טובה ידידות זו, הם קיוו שנשתקם
זו בחברת זו. ואכן טיילנו הרבה. אלא שלא תארו לעצמם מה הייתה
מטרת הטיולים שלנו. עד מהרה עשינו סדר בניירת שבארגז. סיפרתי
לה מה התוכניות שלי. היא אמרה שאכן השתגעתי. אין לי מה להפסיד
אמרתי לה אני חולה גוססת וימי ספורים לפחות אעשה משהו. ואם
אמות תוך כדי עשיית צדק, היה כדאי. חצי שנה אימנתי אותה
להסתובב איתי בעזה ובשטחים  ללא פחד כשאנו מחופשות לפלחיות.
למדתי אותה משפטים בערבית שתוכל לענות אם יפנו אליה. היות
והייתה אינטליגנטית לא היה לה קשה לקלוט. החלפנו תחפושות.
לעיתים היינו שתי זקנות ערביות ולעיתים הייתי אני הבעל שלה עם
קרחת. כי כבר הייתה לי קרחת מרוב הקרנות. לפעמים חזרנו כשאני
חולה וקודחת מחום, שכרנו דירה בבניין גבוהה בקומה התשיעית.
למקרים שבהם ארגיש רע. היא הייתה מטפלת בי ברוב אהבה ודאגה.
כבר לא יכלתי בלעדיה. והתוכנית נרקמה אט אט. יום אחד הלכנו
לאוניברסיטה איפה שבתי רותי למדה. במעבדות לחקר מחלות וירליות.
השמירה שם הייתה בושה וחרפה. בקלות מצאנו את מעבדת הרעלים.
חווה הייתה לעזר רב, ידעה לקרא אנגלית כי על הצנצנות והקופסאות
היה כתוב באנגלית.  ומה שלא ידענו למדנו מהספרייה. ושם היה
חומר רב. כעת אלינו רק ליישם את הידע שלנו.
פעולה ראשונה עשנו במשפחתו של המחבל  אבו חסן עודה.  לזכותו
יש ליחס שורת פיגועים שאחד מהם רצח יונתן ומשפחתו ברכב שנסעו,
ופעילה אחרונה שלו בפיגוע התאבדות בקפיטריה. הוא רצח לי שלושה
ילדים ולחווה את משפחתה. הגענו לביתו של  אבו חסן עודה כשהם
חוגגים את הדולרים שקבלו מהארגון שבנם השתייך אליו. היו הרבה
אורחים שנכנסו ויצאו, הביאו ממתקים וכיבוד. גם אנו הבאנו
כיבוד. קוקה קולה ושתייה קלה מזגנו לכוסות ונתנו ליושבים, כולל
הילדים שקבלו מיץ ענבים. הגברים בחבורה היו עם נשק, וירו יריות
כבוד לשמים, היה הרבה נשק בבית, רכזו אותם בחדר אחד שלא יגיע
לידי הילדים. חווה ואני הגנבנו שני אקדחים והרבה כדורים לכיסים
העמוקים שהכנו. וכמו כל האורחים אחרי שכבדו את ההורים הקדושים
יצאנו. רק כשהלכו לישון החלו למות בזה אחר זה, אפילו לא הספיקו
להזעיק עזרה. תכננו את כמות הרעל כך שישפיע אחרי שעה. כנראה
פספסנו כי השפיע אחרי ארבע שעות. יתכן שגם כמה מהאורחים מתו
בבתיהם, מה אכפת לנו, הם השתתפו בשמחת הקורבנות הישראלים,
שילכו גם הם לגיהינום. למחרת היה רעש גדול בעיתונות, ולנו היו
שני אקדחים והרבה כדורים מכל  הסוגים.
נסענו לחולות ראשון. יש שם שטחים למטווחים. והצטרפנו לאחרים
שגם התאמנו על בקבוקים ופחיות. הם עזרו לנו ברצון, הראו לנו
איך מטעינים, איך מכוונים, ובעיקר איך נזהרים. רובם  היו
צעירים, והשוויצו בשליפות מהמותן. הסתקרנו למה שתי מבוגרות
רוצות ללמוד לירות באקדחים. הייתה לנו תשובה מוכנה. "נגד גנבים
שגונבים ממבוגרים בודדים". התחלנו להתאמן ביריות, תחילה חווה
מאוד פחדה מהכלי. אחרי שתפסה את הפרינציפ של טעינה וירייה, די
מצא חן בעיניה. לה היה  אקדחי טוף, ולי היה אקדח עם מחסנית.
ועד מהרה למדנו איזה כדורים מתאימים להם. מה שלא נכנס, לא
מתאים. פשוט ביותר. חודש התאמנו. ואז החלטנו על פעולה שניה.
היו לנו השמות של שלושת המחבלים שעשו את הפיגוע בדיסקוטק.
העיתונות והרדיו הערבי שיבח אותם בלי סוף. מחמוד בכרי עלאא,
עזיז עבאסי ערמאן, ואיברהים קאסם ואאל  בין אימון ירייה
לאימון, עקבנו אחריהם מביתם. היינו נוסעים הלוך וחזור בלי סוף.
כבר הכירו אותנו במחסום ארז, תמיד הופענו במעבר כזוג מבוגרים
ערבים, חווה אשתי, ואני בעלה. הייתי לבושה בגדי גבר ג'לביה
ומכנסיים מתחת, נעלי גבר שחורות, וראש עם קרחת מבריקה, וכתוספת
הייתה לי מקטרת קבועה בפה.   עד שיום אחד גילנו את שלושתם יחד
נפגשים בבית נטוש בתוך פרדס יבש, ומלא קוצים. הם לא צפו  שמשהו
יעקוב אחריהם, מי שהכיר אותם פחד מהם. הם באו ויצאו חופשי בלי
שמירה, הייתה דלת עץ רקובה שנעלו אותו עם שרשרת ומנעול. אחרי
שהם הלכו לפנות ערב, ניגשנו לדלת ופשוט הורדנו צד אחד מהצירים,
וכך נכנסנו. לא היינו צריכים לשבור את המנעול. גילנו תחמושת
ונשק שיכל היה לשמש צבא. היו רובים היו אקדחים עם משתיקי קול,
רימונים ועוד הרבה נשק שלא ידענו מה תפקידם, את רובם ראינו
בסרטי פעולה, או בספרים שלמדנו מהספרייה. החלפנו את האקדחים
שלנו באקדחים עם משתיקי קול. הם היו עם מחסנית, חווה לא הייתה
מרוצה כי התרגלה לאקדח שלה עם התוף, מה גם שאלה היו כבדים
יותר. לקחנו מספיק כדורים למאה איש. ציוד כזה די כבד. קווינו
שלא ירגישו. שתלנו מכשירי ציתות.
כעבור יומיים של המתנה ומעקב בין הקוצים, הם הגיעו. הייתה
תכונה רבה. שמעתי אותם מתכננים פיגוע גדול בתל אביב. תרגמתי
לחווה מה אומרים, הם תכננו להכנס עם משאית ירקות מלאה חומרי
נפץ, ולפוצץ אותה בשוק הכרמל הסואנת. התוכנית הייתה למחרת
בערב. היינו צריכים לפעול מיד.
למחרת הגענו לפניהם, היינו עם תרמילים על הגב,  וחכינו הכי
קרוב שאפשר היה במסתור השיחים והקוצים. הם הגיעו ברעש גדול עם
משאית שבשני צידיהה היו ציורים של ירקות, והיה כתוב בערבית:
"ירקות טריים ומשובחים".  שניים קפצו מהמשאית ונכנסו לבית,
השלישי שישב להגה נסע רוורס עד פתח הבית.. זה היה הרגע. יצאתי
מבין הקוצים בצד הנהג, ובלי ששם לב עליתי מדרגה ונתלתי על
חלונו. חווה נשארה לשמור. הוא נבהל לרגע ושאל אותי מה אני עושה
פה. אמרתי לו שאני דודה רחוקה של  איברהים קאסם ואאל ולא ראיתי
אותו מאז היה תינוק. האם זה אתה? והצמדתי את האקדח לרקתו.
עכשיו הוא באמת נבהל. הוא ענה לי בקול בוכים שזה לא הוא אלא
הגבר עם הקובע גרב על ראשו, לפני שהספיק לסיים את המשפט יריתיו
לו בראש. איקס איזה מחזה, פעם ראשונה שראיתי מוח מתפזר. בא לי
להקיא. אך לא היה לי זמן. חווה ואני פרצנו בצעקות וי וי הצילו.
לשמע הצעקות יצאו שני הבחורים עם אקדחים שלופים. מה קרה כשראו
אותנו. התפלשנו בחול והצבענו לתא הנהג צעקנו "דם דם משהו קרה
לו." איברהים קאסם ואאל  טיפס לתא, וחברו הלך להציץ אחריו,
באותו רגע הצמדתי את האקדח לראשו של זה  ויריתי. הוא נפל בלי
להשמיע הגה איברהים קאסם ואאל  משך את חברו מתא ואניח אותו על
הרצפה, ואז ראה את חברו השני ירוי גם. רק אז שם לב אלינו וראה
את שתינו עם אקדחים מכוונים אליו. עבורו היה מאוחר מידי כי שכח
את נשקו על מושב הנהג. שאלתי אותו אם הוא  איברהים קאסם ואאל
" כן" ענה לי, "ומי אתן מי שלח אתכן?" ולפי שפת הגוף שלו, הוא
היה מוכן לזנק עלינו. "כל דבר בעתו"  עניתי לו. " כעת אתה תענה
לנו על כמה שאלות, ואל תחשוב שאם אנחנו נשים נפחד ממך, אל תנסה
להיות גיבור כי לא נהסס לירות בך, אני לא מפספסת ממרחק אפס".
"בסדר שכנעת אותי, מה אתן רוצות?" "ואם אתה רוצה להישאר בחיים
כדי לך לשתף פעולה". הוספתי  "ראית שאנו רציניות. תחילה תכניס
את שני חבריך לבית". הוא נשמע לי וראיתי שמתחיל להתגנב בו
הפחד. אחרי שהיינו בתוך הבית שאלתי אותו מה כל מה שאני רואה על
השולחן. הוא ענה שאלה מטעני חבל  עם שעון, "תסביר לי איך
מפעילים אותם" פקדתי עליו בקול קשוח, "מצמידים אותם למטרה
מכוונים את השעון ומרימים את השוויץ", ענה קצרות. פשוט מידי.
אתה מרמה. לקחתי מטען אחד וקרוב לפרצופו רציתי להרים את השווי.
הוא צעק "לא משוגעת, השעון מכוון לאפס הוא יתפוצץ מיד" ראיתי
את הפחד בעיניו, ושמעתי טפטוף, הוא השתין במכנסיו מרוב פחד.
"אני נשבע בהורי שכך מפעילים אותם" יבב. "בסדר תשתוק". היו שם
עשרות כאלה, שמנו אותם בארגזים ופקדתי עליו  לסחוב הכל למשאית
כשאני אחריו עם אקדח שלוף.  הוא גם העמיס עוד ארגזים שדרשתי
ממנו, הם היו כבדים ואנו שתינו לא היינו יכולות להעלות אותם
למשאית. אחרי שהעמיס כל מה שרציתי, שאל מי אנחנו  כי  שמע
שדיברתי  עברית הבין שאנו ישראליות. "למה באתם מה עשינו לכם?"
שאל. עניתי לו שיש לו החוצפה לשאול. אתה וחבריך אחראים לפיצוץ
בדיסקוטק והריגת עשרות ילדים בינהם שני ילדי התאומים. אתה חושב
שאתם שלושתכם מפצים על מותם? תהיה  בטוח שנשמיד את כל משפחתך,
ומשפחות חבריך, אלא שאתה לא  תזכה לראותם.  בקשתי מחווה שתירה
בו רציתי שתעבור את מבחן האש. היא רעדה, הוא ביקש רחמים, זה
הרגיז אותי יותר. תפסתי את היד של חווה ולחצנו יחד על ההדק.
הכדור פגע בבטנו הוא התקפל ונפל, אמרתי לחווה שלא יתכן אחרי
שלמדנו חודש לקלוע בבקבוקים כך היא תפספס את ראשו, שתגמור את
המלאכה, אחרת הוא יצווח כמו חזיר שחוט עד צאת נשמתו. ולנו אין
זמן. חווה ניגשה אליו הצמידה את האקדח לרקתו, וירתה. אחרי זה
הלכה והקיאה.  "כמה שאת כשוחה, לא תיארתי לעצמי כמה קשה לקחת
חיי אדם."
"תחשבי שאת מועכת זבוב או דורכת על ג'וק, על תשכחי שידיהם
מגואלות בדם ילדים גברים ונשים. הוא וחבריו רצחו את התאומים
שלי, ואחרים רצחו את משפחתך. שמעת מה הם תכננו? פיגוע בשוק
הכרמל,  מנענו אסון גדול" כל זאת אמרתי לה כשהכעס מפעפע בי. לא
הרגשתי שמץ רחמים או צער על מעשנו. חששתי אולי מישהו שמע את
היריות ויגיע. הייתה סכנת היחשפות. סגרנו את הדלתות של המשאית.
שמנו מספר מטעני חבלה בבית שפכנו דלק שהיה בפחים על הכל כולל
קירות ועל הגוויות,  כיוונו את השעונים של המטענים לעוד עשר
דקות. ויצאנו בנסיעה מהירה מהפרדס. בדרך שמענו את הפיצוצים,
ספרנו ארבע. נהדר, הוא לא שיקר, היה קל. לא עצרנו עד שהגענו
לחניון של הבית ששכרנו. נכנסנו למשאית וסגרנו את הדלת מבפנים.
הוצאנו מהתרמילים שלנו פנסים להאיר בתוך המשאית, ומכלי צבע
ספרי. צבענו את הארגזים בצבעים עליזים שיראו כאילו הם מכילים
צעצועים. כעת הלכנו לחפש סבלים. בחרנו שני גברתנים שהתחננו
לעבודה, ועד מהרה העלו לדירה את כל הארגזים ואפילו לא שאלו למה
הצעצועים כל כך כבדים. שילמנו להם בדולרים והם רצו לנשק את
האדמה שאנו דורכות עליה.  כעת היה עלינו לפרק הארגזים, למיין
ולסדר לפי הסדר. ערכנו על השולחן את מטעני החבלה עם השעונים.
הם הוכיחו עצמם. ליד הקיר שמנו ארגני רימונים. חבל שהבאנו אותם
במילא לא נשתמש בהם. אף אחת מאיתנו לא יודעת לזרוק רחוק, ולמי
יש כוח לשלוף את הנצרה. יותר מעניין היו הרובים. חדשים
ומבריקים, קצרים, ויחסית לא כבדים. הבאנו איתנו את הספר שחווה
קנתה על כלי נשק. היו שם כל הרובים בעולם. אפילו חץ וקשת ועד
טנקים. זיהינו לפי התמונה שהרובה המבריק הוא עוזי. ימח שמם
מאיפה הם גנבו רובים אלה. הם תוצרת שלנו. היו ארגזים עם מוקשים
שפחדנו בכלל לגעת  בהם שלא יתפוצצו לנו בפנים. החלטנו להתעסק
רק עם מה שאנו מכירות. הכרנו את העוזי ואף התאמנו בלפרק
ולהרכיב לפי הספר. לקח לנו שעות עד שהבנו, אבל זה מה שהיה לנו
כרגע בשפע. זמן. בחדשות שמענו על הפיצוץ בבית הנטוש והמשטרה
שלנו היו עובדי עיצות. גם הערבים לא ידעו מי עשה זאת, אוטמטית
האשימו אותנו, את הצבא והמשטרה. אף אחד מהצדדים לא מצא את
האשמים. והיו עוד יותר נבוכים אחרי שגם ביתם של משפחות המחבלים
שהיו בכינוס אבלים פוצץ וקרס על יושביו. אנו ידענו שמיד כשיודע
שהבנים נהרגו יתאספו בבית אבלים. כבר היה לנו ניסיון בלהתמזג
באווירה, הצטרפנו לאבלים בקלקליה ושתלנו בפינות סתר שונות בבית
את מטעני החבלה שהכין בנה של המשפחה, מחמוד בכרי עלאא. אנו רק
פתחנו שוויץ', והסתלקנו. נסענו בטרוף לטול כרם לביתו של עזיז
בבאסי ערמאן, גם שם חזרנו על אותה פעולה הם עדין לא ידעו על
הפיצוץ הראשון לכן לא היו מוכנים. היו הרבה זרים שבאו להשתתף
באבל המשפחה לכן לא שמו לב אלינו. בית זה פוצץ כמו הראשון.
לשלישי לא הספקנו להגיע  כי שמענו ברדיו שיש שמירה על הבית של
המחבל השלישי. הם כנראה הבינו, שמשהו מחסל את משפחות המחבלים.
ויתרנו. במילא הפעולה שלנו עשתה את שלה. הייתה בריחה המונית של
המשפחה השלישית. הכנסנו פחד בליבם. ודובר צהל ממשיך להכחיש את
מעורבותו בפעולות אלה.
"רגע נעשה הפסקה קפה אמרה חווה לתקווה שדיברה בשטף, הפה שלך
יבש ואת צריכה לנוח" הייתה הפסקה בקלטת ומיד נראה שחזרו שתיהן,
התיישבו שוב מול המצלמה ותקווה המשיכה לדבר:
"היה לנו מספיק זמן כדי לחקור ולמצוא את משפחתו של המחבל
המתאבד מוחמד אל היג'ה. זו הייתה משפחה מכובדת שגרה בעזה בבית
פרטי עם שמירה. ממשפחה זו יצאו כמה בנים מחבלים. משפחה זו חיה
טוב מהכספים שקבלו בעבור בניהם שעשו פיגועים בישראל. לא היה
מגיע להם לחיות. למרות השמירה הצלחנו להחדיר למזונם רעל קטלני
שעוד היה ברשותנו. משפחה מכובדת זו העסיקה אשה כמשרתת בביתם.
יום אחד עצרנו אותה בלכתה לעבודה בתואנה שאנו עיתונאיות
שמצלמות ועושות כתבה על משפחות חשובות בעזה. היא מאוד התרשמה
בפרט שהצענו לה סכום כסף שבחיים לא ראתה . המטרה הייתה שנחליף
אותה בעבודה. היא הייתה אשה פשוטה קשת יום ועניה ששמחה לכסף
נוסף ולפרסום. חשבה שבכך תשיג עוד עבודות והפרסום חינם,
ושנציין את שמה במדויק "פתימה הזריזה",  וכך התלוותי אליה
כשהלכה לבית. בכניסה עשו עלי חיפוש, וכשלא מצאו דברים מחשידים
נתנו לי להכנס. היא דיברה עם בעל הבית הנכבד והסבירה לו
שלמחרת היא חייבת לנסוע לבתה החולה לכן הביאה קרובת משפחה
להחליפה בעבודות הבית. הוא חקר אותי קצרות, לא היה לו עניין
להתעסק עם משרתות ביתו. אשתו הנכבדה וחמוצת הפנים לא התייחסה
אלי בכלל ושאלה אם אני יודעת לבשל, עניתי לה שאני מומחית
לבישול ואני זריזה בעבודות הבית. בזה תם ראיון העבודה. פתימה
הראתה לי את הבית שהיה גדול שתי קומות, הראתה לי מקומם של
חומרי הניקוי וכל מה שמשרתת צריכה לעבודות הבית. לפני צאתי
בקשתי לדבר עם בעל הבית. הוא נענה בלי רצון, שאל מה רצוני,
במבט מושפל הסברתי לו שהבדיקה בחוץ פגעה בכבודי, אני אלמנה
צנועה לכן אבקש אישור כניסה בכתב כדי למנוע חיפוש על גופי. הוא
הבין ונתן לי אישר כזה.  פתימה זכתה בסכום כסף נכבד וצילומים
מכל כיוון, והבטחה שלא תגלה, ואני זכיתי להכנס לבית ללא בדיקה
ביטחונית על גופי. כך יכלתי להכנס לבית כשמוחבאים בכיסי ובתיקי
מספר בקבוקים קטלניים. ובקבוק קוקה קולה תחת בית שחיי. השומר
בכניסה לא התאפק ודרש לשתות, נאלצתי לתת לו ולחברו את בקבוק
הקוקה קולה. הם חסלו חצי בקבוק. כעסתי עליהם שהם מחסלים לי את
השתייה. נכנסתי לבית, ובעלת הבית דרשה ממני תחילה לבשל להם את
ארוחת הצהרים. בישלתי להם סעודת מלכים. את הסעודה האחרונה, גם
הגשתי להם אותה לשולחן, כולם היו מסובים האימא האבא וחמשת
ילדיהם. הם חסלו את כל האוכל ואף שבחו אותי, הם אמרו ושאני
מבשלת יותר טוב מהקבועה שלהם. האישה אפילו שאלה אם אוכל
להחליפה בבישולים, עניתי לה שאיני רוצה לגזול לקרובתי את
פרנסתה.
כשהם התחילו להרגיש רע השכבתי את הילדים במיתות את ההורים
השארתי איפה שנפלו, והסתלקתי מהבית. מאוחר יותר מצאו את שני
השומרים מתים בחצר הבית כשקצף נזל מפיהם. חווה חכתה לי עם
המכונית ליד הבית, נסענו לכפר הסמוך שם היו קרובי משפחה של
משפחת היג'ה המכובדים. הם הכירו אותנו מהפעמים שמכרנו ירקות עם
טנדר. הכל הוכן מראש התחרנו עם המוכר הקבוע שהיה בא פעם בשבוע
עם עגלה וסוס. אנו היינו יותר זולים ממנו. וכך כשאנו עוזרים
להכניס את המצרכים לבית ולמקרר לא הייתה בעיה להחדיר את תוכן
הבקבוקים למזון שלהם. ביום אחד היינו חיבות להספיק כמה שיותר
הרבה כי למחרת היה נודע למשפחות והיו יותר נזהרים מזרים. וכך
הספקנו בעוד כפר לחסל עוד קרובי משפחה. בערב היינו חוזרות
לדירה המושכרת לנוח ולפעמים נשארנו לישון. כך נודע לנו תוצאות
מעשינו. הייתה בהלה כללית. את הפעולה הזו כינו העיתונים >המלאך
הנוקם, מכה בשלישית<.
הפעם לא עשינו הפסקה ופעלנו מיד. חווה ספרה לי שקראה באיזה ספר
שהמוסלמים לא אוכלים חזיר ויתרה מזו הם פוחדים להיטמא במגע
עמו. ואז בא לנו הרעיון שלא היה חדש. בתקופת האנגלים בארץ הם
טמאו מוסלמים עם חזיר וכך הפחידו אותם עד מוות. משם בא לנו
הרעיון אם הם הצליחו נראה איך אנו נצליח. קנינו בקיבוץ ראשי
חזיר ועורות חזיר ובמרמה הצלחנו להכנס למכון הפתולוגי באבו
כביר איפה ששכנו במקררים את גוויות הערבים המתאבדים או את
השאריות שלהם והלבשנו על ראשם את החזיר ולחלק הדבקנו עורות על
גופם. התוצאה הייתה מדהימה. פחד טוטלי. משפחות שלמות נודו
מהחברה. חלקם ברחו מבושה, והיו אבות שהסגירו את בניהם
לכוחותינו לפני שיבצעו פיגוע. פחדו שגם הם יזכו לחרפת חזיר ואז
לא יזכו בגן עדן, ולא יזכו ב- 72 בתולות. מקטע זה די נהננו.
כעת הגיע הזמן לתכנן נקמה ב-מוחמד יסין מרואן.
בנתיים תוצאות מעשנו היו מדהימות.  הופסקו מעשי הטרור לאלתר
וראשי משפחות מנעו מבניהם לבצע פיגועים מפחד לנקמה בכל המשפחה.

חזרנו הביתה עייפות ומרוצות. אני נחלשתי מאוד ואושפזתי
לטיפולים. נחנו כמה שבועות ושוב יצאנו לפעולה. רצינו להמשיך
בהפחדה נגד האיש הכי חשוב שעשה לנו הכי הרבה נזק. והוא זה
שתכנן את הפיגוע בטרמפיאדה לפני חמש שנים שבו נהרג בני הבכור.
שמו מוחמד יסין מרואן.  
נקמה זו רצינו שתהייה שונה. רצינו שהוא בכבודו ובעצמו יחזה
בהישמד משפחתו. שירגיש את הכאב שבאובדן אם הוא בכלל מסוגל
להרגיש. מי שרוצח כל כך הרבה שנים אזרחים וילדים חפים מפשע,
אין לו רגשות, ולא מצפון. התכנון היה מעשה אומנות".  
זה היה סוף הקלטת כי עד פה הן הקליטו. חווה בקשה פסק זמן, ראתה
שתקווה נרדמה. היה מאוחר בלילה. אלי וחווה יצאו לסלון. "למה
אתה כל כך שקט"? שאלה חווה.
"אין מילים בפי, עד עכשיו הכל בדיוני, אילולא ראיתי אתכן
בפעולה, לא הייתי מאמין לנאמר. האמת אף אחד לא היה מאמין לכן,
וטוב שכך, לפחות לא תהיו פגיעות. אם אחד מארגוני הטרור יגלה
אתכן סביר להניח שינסה לפגוע בכן ובמשפחותיכן. ואם המשטרה שלנו
תגלה, גם יהיה אסון. עלולים להעמידכם למשפט, ואז תחשפו  לעולם,
ושוב תהיו בסכנה. חשוב שתרדו למחתרת ותפסיקו כל פעילות"
"לא התכוונו להמשיך אחרי נקמה אחרונה זו, אני בכלל מתפלא
שתקווה החזיקה מעמד עד כה, תראה מה מצבה היום, היא גמורה. ואתה
מה אתה מתכוון לעשות עם כל המידע הזה?" חווה נראתה מודאגת.
"ממני אין לך מה לחשוש, הייתי מציע לך להעביר אלי את קלטת
הווידאו, הוא לא בטוח אצלכן, בפרט שאתן מחביאות אותו בארון,
אפילו דליה עלולה לגלותו, היא זו שעושה סדר בבית הזה נכון?"
"כן אתה צודק, אעביר לך את הקלטת לא לפני שנקליט ונתעד את
הפעולה האחרונה שלנו. דרך אגב אתה תופיע בו כאמן אורח." אלי לא
הגיב, רק חייך.
"טוב, אני הולך הביתה , גם את נראת עייפה רצוי שתלכי לישון,
מחר אחזור אחרי העבודה." ניגש אליה ונשקה על המצח. ליבה קפץ
לגרון. אחרי שהלך נשארה  נטועה במקומה מנסה לארגן את תחושותיה.
למה נשיקה תמימה על המצח ריגש אותה כל כך. האים היא מרגישה
משהו איליו?.
הלכה לבדוק את תקווה, היא ישנה שינה טרופה. הציעה את המיטה
המתקפלת ליד מיטתה ונרדמה מיד. למחרת אחרי ארוחת הבקר. תקווה
נראתה חלשה וחיוורת, בקשה להעמיד את מצלמת הווידאו כדי שתוכל
לספר את השתלשלות האירועים  האחרונים.
אלי הגיע, ופגש גם את דליה מתעסקת בבישולים במטבח. "אני צריכה
לדבר איתך" אמרה לו . אלי נכנס למטבח וסגר  אחריו את הדלת.
"אני יודעת שאתה ידיד טוב של חווה ותקווה חמותי. אני גם יודעת
שאתה שוטר, אבל איני יודעת עד כמה אתה יודע על מעשיהן של שתי
הנשים המבוגרות האלה". כל זאת אמרה בנשימה אחת כאילו אזרה אומץ
לאמר אותם. "למה את מתכוונת"? שאל אלי. "ספרי לי מה ידוע לך
שלא ידוע לי" הוסיף. "תראה, יום אחד כשסידרתי את הארונות בחדר
השינה, מצאתי קלטת ווידאו, תחילה חשבתי שאולי תקווה מסתירה סרט
כחול ולא רוצה שימצאו אותו לכן החביאה בארון, הסתקרנתי והכנסתי
לווידאו, לא תאמין מה שראיתי ושמעתי!!" הסתכלה אלי ברוב חשיבות
לראות כמה רושם עשתה. "נו ספרי מה ראית? סרטים כחולים??"
"לא, מה פתאום! הם ספרו משהו דמיוני על מעשה נקמה שעשו בעזה
ובכפרים. אני יודעת ממה שקראתי בעיתון שהיו מקרים כאלה אבל
ליחס אותם להם?? שטויות במיץ. אולי רצו להשתעשע, לך תדע מה
נשים מזדקנות משועממות מסוגלות להמציא, זה יותר מבדיוני. אתה
מוכרח לראות את הקלטת הזאת".
"כן אני מעונין לראות אותה, בטוח שהן רק משתעשעות כפי שאמרת,
מתי אפשר להכנס לחדרן?" שאל.
"כשיפתחו ויכריזו שיש כניסה" ענתה "כשהן רוצות להיות מסתוריות
הן נועלות ולא נותנות לאף אחד להכנס, שב תשתה איתי כוס קפה
ואכין לך ארוחת בוקר כמו שמזמן לא אכלת".
אלי נשאר במטבח ואכל ארוחת בוקר כפי שהבטיחה. כעבור שעה נפתחה
הדלת וחווה רמזה לאלי להכנס. אלי נכנס ראה את תקווה שוכבת עם
כריות מוגבהות בגב מאוד חלשה וחיוורת.
"כעת נכנס ידידינו אלי שבלעדיו מבצע זה היה נוחל כישלון, ואולי
היינו אף נהרגות. ברגע הנכון הוא התערב והציל אותנו ואת המבצע
כולו. בא אלי שב לידי שיראו אותך גם."  אלי קרב כסא לצד מיטתה
וישב. "את מצלמת?" שאל. "כן" ענתה תקווה, "תציג עצמך שישאר
מזכרת לדורי דורות".
"שמי אלי גורן ואני קצין במשטרת ישראל".

חלף שבוע, מצבה של תקווה הדרדר במהירות. חווה לא זזה מצידה.
אלי היה אורח קבוע, כולם הכירו אותו והתייחסו אליו כאל בן
משפחה. דליה נדנדה לאלי לראות את הקלטת. לבסוף הסכים. דליה
נכנסה לחדר כשתקווה ישנה וחווה נסעה לביתה להביא בגדים להחלפה.
יצאה לסלון, הכניסה לווידאו את הקלטת והתיישבה עם אלי לצפות
בה. ולתדהמתה הם ראו  בלט על הקרח. חווה הריצה את הסרט נרגזת
אולי בהמשך תמצא קטעים מפלילים. בהמשך היו סרטים כחולים. דליה
הייתה נסערת ועצבנית.
"אני אומרת לך שהיו כאן מוקלטים כל המעשים שעשו או היו רוצות
לעשות, אני לא מבינה מה קרה. אולי הקלטת הוחלפה?" והחלה לחפש
בין הקלטות, אבל כולם היו סרטים שתקווה הקליטה לציפייה עתידית.
אלי התאמץ לא לחייך, אסור היה לה לדעת שאכן הן עשו כל זאת. הוא
החליף את הקלטת ושם בארון באותו מקום מסתור קלטת שהקליט פעם,
ושדליה תחשוב מה שהיא רוצה. "את רואה? בדיוק מה שאמרת, הין
המציאו סיפור בדיוני על מעשה נקמה לבסוף התעייפו ומחקו הכל
והקליטו משהו תרבותי יותר".
"כנראה שכן". ענתה בהיסוס לא משוכנעת. ובזה נשכח העניין.
אלי קבל טלפון הביתה. "ביום שישי אנו עושים יום הולדת לתקווה,
הגיע הזמן שתכיר לנו את דרור הנכד שלך, אמרת שהוא מעורה בכל
העניין שלנו. אז תביא אותו" אמרה חווה.
"בסדר, אביא אותו" ענה אלי. דרור היה נרגש לפגוש שתי גיבורות
שהוא העריץ, אלי הזהירו לא לעייף בשאלות את תקווה, היא חולה
מאוד ומתעייפת מהר. הוא הבטיח לנהוג באיפוק.
הדירה בעלת שלושה החדרים הקטנים הייתה דחוסה עד אפס מקום מכל
חבריה של תקווה. מסתבר שיש לה הרבה חברים, באו ממרחקים, אפילו
מירושלים וחיפה. כל בני משפחתה על ילדיהם ונכדיהם.
תקווה ישבה על כסא נוח בדשא מול הבית. הגברים חתניה עשו על
האש, והנשים ערכו שולחן ארוך לכיבוד שהיה יכל להספיק לחטיבה
צבאית. כל משפחה הביאה ממיטב בישוליה. זו הייתה כבר מסורת. ימי
ההולדת של תקווה היו תחרות קולינרית. היו מאכלים תימנים מבית
סבתא, היו סלטים חריפים וסלטים חמוצים ומתוקים. היה עוד שולחן
עגול עמוס דברי מתיקה ועוגות. וכמובן קנקן ענק של תה נענע קר
כקרח. על הכל נצחה דליה. תקווה ישבה משועשעת כשחווה אוחזת
בידיה. "את יודעת כמה אני מקנאה בך"? אמרה חווה. "על מה"? שאלה
תקווה מופתעת. "על המשפחה שלך, את אף פעם לא בודדה, תראי כמה
חברים ילדים ומשפחה יש לך, לי מעולם לא עשו יום הולדת, רק
כשהייתי ילדה קטנה וגרתי עם הורי, וגם אז רק את ילדי בית הספר
הזמינו. אף פעם לא כל כך הרבה חברים . אפילו כשהייתי נשואה
לבעלי, כל חבריו עזבו אותו בגלל משפחתו, הם השפיעו על כולם.
ונשארנו בודדים, אבל התרגלתי כי בעלי היה בשבילי עולם ומלואו.
ואילולא את שנדבקת אלי כמו קרצייה הייתי עוד יותר בודדה".
"אוי ווי, תכף אזיל דמעה", ענתה לה תקווה בתרעומת מבודחת, את
לא שמת לב שמזמן את חלק מהמשפחה שלי? את לא מרגישה שאת יותר
מאחותי שבאה רק בימי הולדת לבקר? את לא מתביישת להתבכיין?
אילולא העקשנות שלך היית מזמן גרה איתי פה, אבל את לא מוותרת
על הוילה שלך, סנובית" ענתה לה תקווה. "שוב אותו ויכוח, אמרתי
לך שאני רוצה שנגור יחד אבל שאת תבואי אלי לוילה, באמת את
עקשנית כמו חמור גרם, אני יודעת שאת אוהבת את הבית שלי, אצלי
יותר נוח ומרווח. גם אהבת את הבריכה שלי, אז מה את מתלוננת.
הפעם לא אוותר לך. כשתרגישי יותר טוב אעביר אותך אפילו בכוח,
הכל קרוב יותר אלי. אפילו בית החולים. וכל ערב תוכלי לראות את
השקיעה בים. אמרת לי שאת אוהבת לראות אך נגמר היום בים".
אלי ודרור התקרבו לשתי הנשים. "זה דרור הנכד המפורסם שכל כך
הרבה סבו מספר עליו?" שאלה תקווה. כולם הרגישו בחולשתה. דרור
הגיש לה את ידו ללחיצה, היא לקחה את היד ומשכה בעדינות. "בא תן
חיבוק, אני כמו סבתא בשבילך," דרור חיבק את תקווה ארוכות,
הרגיש נוח בזרועותיה האימהיות, כאילו מעשה יומיומי שלו איתה.
נוצרה כימיה מידית בינהם. "ומה אני צנון?" שאלה חווה והושיטה
את שתי זרועותיה גם לחיבוק. דרור נבלע  בזרועותיה מבויש קמעה,
"לא התכוונתי להתעלם ממך, ואת בהחלט לא צנון". אמר לתוך
צווארה. "אתן שתי נשים שאני מעריץ יותר מכל", והתיישב מולן.
"אין לכן מושג איזה כבוד בשבילי להיות פה היום במחיצתכן. מזמן
אתן הגיבורות שלי, ואני עוקב בחיל ורעדה אחריכן, ואני שמח שסבי
גילה אתכן ולא כוח זר". עיניו ברקו  בדברו בהתרגשות רבה. "אתן
מסכימות להצטלם איתי"? שאל . "כן, למה לא" ענתה חווה בשם
שתיהן. דרור הגיש מצלמה לסבו אלי ובקשו לצלם אותם. הוא התיישב
ליד תקווה וחווה עמדה מאחוריהם. כך צילם אותם אלי.
כעבור שעה של פטפוטים כשחווה הדוברת הראשית ותקווה יותר
מקשיבה, ביקשה תקווה להכנס הביתה למיטה. "אני נורא עייפה,
אתנמנם לי קמעה". אלי וחווה עזרו לתקווה להכנס למיטה. הילדים
שמלאו את החדר נשלחו לשחק בחוץ על הדשא. חווה סגרה את התריסים
והשאירה רק אור חלש ממנורת השולחן. "תתקרבו אלי שלושתכם" בקשה
תקווה. אלי דרור וחווה התקרבו. "אני רוצה להודות לכולכם על
השמחה שהכנסתם לחיי, את חברתי היקרה  אילולא את הייתי מרגישה
נורא בודדה למרות כל המשפחה שלי והחברים  הרבים שיש לי. אין
דבר חשוב יותר לאדם כמו חבר וידיד נפש. ואתה אלי אני יודעת מה
אתה מרגיש רואים עליך, אתה יודע על מה אני מדברת, החיים קצרים
קח את האושר בשתי הידיים כל זמן שזה מתאפשר לך, ואתה דרור
הצעיר כל החיים לפניך אם תהייה דומה ולו במקצת לסבך אלי, תהיי
אדם טוב ומיטיב, בא נשק לסבתא תקווה ולך לשלום". דרור התכופף
לנשקה על הלחי, ודמעה זעירה נשרה מעיניו. הוא הרגיש שהיא נפרדת
מהם, ויצא מהחדר במהירות שלא יראו את מעין דמעותיו שנפרץ. אלי
לקח את שתי ידיה שהיו קרות, נשק כל יד בנפרד. ולאחר מכן נשק על
שפתיה. תקווה עצמה את עיניה לבל תראה את דמעותיו שאיימו לפרוץ.
ללא מילים יצא גם הוא. חווה הורידה את סנדליה ונשכבה ליד תקווה
כשהיא מניחה את ראשה על זרועותיה, כך הן נרדמו.

השקט מסביב העיר את חווה, כל האורחים מזמן הלכו הביתה, זרועה
נרדמה מכובד ראשה של תקווה שלא שנתה תנוחה מאז נרדמו. עוד משהו
העיר את חווה, היא לא שמעה את תקווה נושמת. עם ידה הפנויה
הדליקה את מנורת הלילה, ראתה את תקווה אפורה לגמרי. קמה בחטף
הניחה ראש על חזה לשמוע דפיקות לב. הן לא נשמעו, בדקה בוריד של
הצוואר, גם שם לא הורגש כלום. ידיה היו קרות לגמרי, התיישבה
המומה על המיטה. "אוי תקווה תקווה, החלטת ללכת, לכן נפרדת
מאיתנו. מה אני מתפלא, חיית על זמן שאול. סידרת את כל הרופאים,
מצאת זמן ביום הולדתך לפרוש מהחיים" נפלה על חזה מחבקת אותה
פרצה בבכי קורע לב. "מה יהיה איתי בלעדיך, קחי אותי גם."  אחרי
שנרגעה, דבר ראשון הודיע לאלי. "הייתה לי הרגשה שהיא נפרדת
מאיתנו, לא הייתי רגוע, אני כבר בא". אחרי כן הודיע לדליה
והטילה עליה להודיע ליתר בני המשפחה.
אלי הגיע במהירות הבזק בצופרים צורחים ואחריו אמבולנס. לרופא
נותר רק לאשר את מותה של תקווה. למחרת אחרי הצהרים נערכה
הלוויה. חווה שהכירה היטב את תקווה הצליחה שוב להפתיעה אפילו
במותה. באו כל כך הרבה אנשים ללוויה, את רובם לא הכירה, כל
מועדון הבינגו, ומועדון החברים של השכונה כמובן כל המשפחה,
כמעט כל העיר. שנים הייתה פעילה למען הזולת, כל העיר ידעה את
הטרגדיה המשפחתית שלה, והעריצו את עוז רוחה בעמידה איתנה מול
האסון המשפחתי והאסון הבריאותי. אלי חשב בלבו אילו ידעו מה
עשתה למען המדינה באחרית ימיה היו עושים לה לוויה ממלכתית. אך
מוטב כך, סודה עם הקלטת נשמר אצלו בכספת, לעולם לא יוכל להראות
לאף אחד, ולא יוכל להתגאות שהכיר אשה דגולה זו. לאחר דברי הספד
שאמרו חתניה והנכדים הבוגרים הקהל התפזר.
חווה הייתה שבורה לחלוטין, אלי תמך בה ולא נתן לה להיות לבד,
הביא אותה אליו הביתה. בתו לא שאלה הרבה שאלות, עזרה לו כמיטב
יכולתה, ועד מהרה חווה הרגישה עצמה כמו בבית, למעשה הוא הפך
לביתה השני עד שאלי עבר לגור איתה, והם חיים באושר ועושר עד
היום הזה.