"אני מאמינה בך" לחשתי, תוך כדי שהוא מדבר בנסיון להצדיק את
עצמו. ברגע שיצאו מפי המילים, העולם מסביב כמו השתתק, חוץ מקול
הגשם שתופף על שמשת החלון, שכמו סרב להקשיב לדבריי והתעקש
להמשיך כרגיל. הוא הסתובב אליי, אחרי מבט ממושך ושקט אל מבעד
לחלון. עיניו אדומות כפי שמעולם לא היו קודם. אפילו לא כשהיה
חוזר שיכור לחלוטין אחרי בילוי סוער עם גיא בטברנות. ואז
הגיעו הדמעות, הוא נצמד אליי, ויכלתי להרגיש אותן זולגות,
מלחייו ללחיי, והוא ממלמל ביוונית מילים שלא הצלחתי להבין,
וביניהם מילים שבכל זאת ידעתי."Sagapo", אמר (אני אוהב אותך)
ושוב עברה במעלה גבי הצמרמורת המוכרת, ההרגשה שאם לא ימשיך
לאחוז בי חזק אפול על הרצפה ואתרסק לאלפי חלקים, והוא, כמו
שנחש את מחשבותיי המשיך לאחוז בי חזק יותר ויותר, וללחוש לי
מילים שהבנתי, וכאלה שהבנתי פחות, רק שאני כבר הייתי במערבולת
של זכרונות של איך הכל התחיל, ונמנעת מלחשוב שאולי הכל עשוי גם
להגמר באותה הצורה, פשוט להתמוסס לי מבין הידיים כאילו לא היה
מעולם...
xxx
כן, אני זוכרת איך הכל התחיל. אני זוכרת כל מבט, נשימה, כל
מילה שנאמרה, וגם את אלו שלא. את היום שבו הגעתי לאתונה, ישבתי
לי בבית הקפה, וחיפשתי דירות, משהו זמני, להשכרה או להכנס
כשותפה, אני זוכרת איך הוא בא מאחוריי בשקט, כאילו בכוונה
להבהיל אותי, והצליח, איך אמר לי שהוא הבחין שאני מסתכלת
במודעות ושיש לו חדר פנוי בדירה שלו, והוא מחפש שותפה, ואיך
גיא סיפר לי, עוד כשיצאנו שהחדר הזה היה הסטודיו הפרטי שלו,
שהשקיע בו את כל חייו ופינה את כולו, כדי לפנות בעצם מקום לי
בחייו. אני זוכרת את אותו הערב, כשגיא סיפר לי את זה במבט
מזלזל בעיניו, ובליווי צחוק מרושע וקר, על איך שאריסטוס הרגיש
מההתחלה, כשראה אותי יושבת שם, מעיינת בעיתון ומנסה לבנות את
החיים שלי לאט לאט מההתחלה, שהוא מוכן להקריב את הכל בשביל
לפנות לי מקום בחייו, כי כבר תפסתי כל פינה אפשרית בליבו, ועל
איך שהוא נשבר כשהתחלתי לצאת דוקא עם גיא, ובכל זאת לא הסכים
לוותר עלי כידידה, כשותפה, לא הסכים לוותר על התקווה. ואז אני
קישרתי, כל שיר שכתב מאז שהכרנו, כל מבט של חוסר אונים שלא
זיהיתי בו בהתחלה, הרגשתי לפתע כחץ בליבי. בערב ההוא נפרדתי
מגיא, שלצערי היה עדיין חבר של אריסטוס, כך שנאלצתי להתקל בו
בכל הזדמנות אפשרית.
xxx
אני זוכרת את הלילה ההוא, חודש אחרי שנגמרו היחסים ביני לבין
גיא, איך בכיתי, ממש כמו ילדה, בכיתי מתוך הנשמה כששמעתי איך
אריסטוס שר בסטודיו, שבנתיים עבר לסלון המשותף שלנו. אריסטוס
לא בורך ביופי, להיפך, ניתן לומר שהוטלה עליו איזושהי קללה
במובן הזה, אך הוא קיבל את הקול שלו כפיצוי, קול של מלאך, ששר
מהנשמה, מהלב, כאילו הוא חושף את כולו, מבלי להסתיר דבר,
ובאותו לילה, כשעמד מולי ושר, ראיתי אותו באמת, וידעתי שאני
אוהבת אותו, ולראשונה עברה בי הצמרמורת הזו, שגרמה לי לחשוב
שתיכף אפול ואשבר, ואם לא אני אז הלב שלי, אם לא יחזיק אותי.
והוא לא החזיק, בכלל נדמה היה שעם הזמן הוא מתגבר על רגשותיו
ומקבל אותי בחייו כמו שקיבל, כידידה, כאחות, רצתי לחדר, כדי
להסתיר את דמעותיי. אבל לא, הוא לא ויתר, בא אחריי, ניסה לדובב
אותי, להבין מה קרה לי, ואז ראיתי שוב את המבט הזה בעיניו,
והמחשבה שהוא עדיין אוהב אותי, אולי, גרמה לבכי שלי להתגבר.
ביקשתי שייצא, והוא לא הסכים, לא הסכים להשאיר אותי כך, מיד
התקשר לאמרגן שלו וביטל את ההופעה שהייתה לו לאותו הערב. ונשאר
איתי. ישבנו לילה שלם, בחושך על הספה בסלון, קופאים מקור, תחת
שמיכה אחת, נוגעים ולא נוגעים זה בזו, דיברנו, סיפרתי לו הכל
חשפתי את עצמי אליו, כמו שעשה למולי כמה שעות קודם כששר.
הזיכרון הבא היה הבוקר שאחרי, שמצאתי את עצמי במיטתו, והוא
ליידי, ישן, שליו, מחבק אותי בכל גופו. הערתי אותו בנשיקות
רכות על שפתיו, הוא פקח את עיניו, מופתע, וענה לי בנשיקות
חזרה.
xxx
אני זוכרת את השבוע שבא אחריו. הוא סיפר לאמרגן וליחצ"נית שלו
שהוא חולה מאד, ולא מסוגל לשיר, ולי ממילא לא הייתה עדיין
עבודה, והיינו שבוע שלם יחד, במיטה, לא עונים לצלצול הטלפון,
לא מדליקים את מכשיר הטלויזיה, שבוע שלם, שאנחנו יחד, מתמזגים,
נהיים לאחד, כאילו אין עולם אחר, ואני מרגישה איך אני נופלת
יותר ויותר למקום שאין ממנו חזרה, עמוק אל תוך הלב שלו, והוא
עמוק אל תוך הלב שלי, ידעתי שאם אמות באותו שבוע, אמות כמו
שעשיתי וראיתי הכל בחיי.
xxx
אני זוכרת כשהוא התחיל ממש להתפרסם, השירים שלו היו מס' 1 בכל
המצעדים והייתי גאה בו, כאילו זכיתי אני בעצמי לתהילה הזו, ועם
זאת היה קשה לי, כי אני כבר התחלתי לעבוד, והוא היה רץ מתכנית
רדיו לתכנית טלויזיה, מהופעה להופעה, ועם זאת, תמיד אומר את
שמי כשנשאל למקור ההשראה לשיריו. אני זוכרת איך הייתי מוצפת
באושר, שהפך לעצב ולדאגה גדולה, כשהתחילו לכתוב עליו שהיה עם
בחורות אחרות, שהוא משתמש בסמים, וגברו עוד יותר כשהתחיל
להתרחק ממני.
xxx
עד שהגיע הערב הזה, והחלטתי שאני לא מוותרת עליו ללא מאבק, שלא
יכול להיות שהאדם שבו התאהבתי הפך להיות אדם שלעולם לא אוכל
לאהוב, בדמעות התקשרתי אליו וביקשתי שיגיע לבית, שאנחנו צריכים
לדבר, ושזה לא סובל דיחוי. לקח לו 5 שעות עד שהיה איתי בחדר,
אבל הוא הגיע, אחרי שלושה ימים שלא ראיתי אותו, וכשבכל זאת
התראנו בכל התקופה הזו, היה נרדם דקות אחרי שהגיע הבייתה, כך
שבקושי לדבר יכלנו. הטחתי את כל ההאשמות בפניו, הראתי לו את כל
הכתבות ששמרתי מבלי לדעת, בשביל הרגע הזה.
והוא הביט בי במבט ההוא, שכבר כמעט שכחתי, המבט שתמיד היה נעוץ
בתוך עיני פעם, שהבטיח לי שהוא שלי.  
xxx
"אני מאמינה בך" לחשתי, כשהוא כבר היה ישן בין זרועותי. ברגע
שיצאו מפי המילים, העולם מסביב כמו השתתק, אפילו הגשם כבר לא
הפריע, כמו שפחד להעירו. ידעתי שהאהבה שלי לא מתה, לא השתנתה.
ידעתי שהאיש שלי שאני רוצה להנשא לו, הוא אותו אריסטוס, לא יפה
במיוחד, כביכול עוד מישהו כמו כולם, אבל הוא היה המלאך שלי,
האדם ששומר שלא אפול ואשבר לרסיסים כשאני מרגישה שהקרקע נשמטת
מתחת לרגליי. "sagapo"  לחשתי לו "sagapo poli" , הוספתי את
הדמעות שלו לארכיון הזכרונות שלי, ונרדמתי גם אני.