אני וגיא נכנסנו ללובי הבניין, מנהלים שיחה ערה על בנות וחברות
לשעבר, גיא בדיוק לחץ על הפתור העגול של המעלית בעודו מסיים
להסביר למה לא צריך לקחת נשים יותר מידי ללב, ושאפשר לאהוב
מאוד מישהי ולהיות מאושר איתה גם אם זה לא "טוטאלי" כהגדרתו.
מבטי נסוב אל חריקת דלת הכניסה. דלת מעוצבת וסטרילית שהאוושה
הצורמת כמו הוצמדה לה בניתוח או הושמעה מרמקול סמוי מן העין.
עד שראיתי מי נכנס, או ליתר דיוק, עד שהצלחתי להבין מי נכנס,
עוד ניסיתי להיזכר עם הדלת המטופחת צווחה כך כשנכנסו אנחנו.
זו היתה נגה ואיזו חברה שלה. ניסיתי להתנהג כרגיל, למרות שאני
לא יודע איך מתנהגים רגיל במצב כזה.
היא תלתה בי מבט מופתע. נכרה בו הבנה כל כך עמוקה ואני צללתי
בזכרונות שהתחזקו ככל שהתקרבה, במה שנראה לי כהילוך איטי של
לפני אסונות בסרטים סוג ב'.
כל האהבה הזאת, מילים כל כך נפסדות לתאר את הכאב שבאבדן, את
תחושת האושר כששטפה אותי בחיוכה, את האמונה לזמן קצר בחיים.
ניחוחה מכה בנחירי, חופר במחילות אפי. הכאב חוסם כל תחושה
אחרת, מטשטש כל מראה. זוהר תמונתה דרך מנסרת לחלוחית בזוית
העין, ואחר כך בכולה נקלט בקושי בתודעתי מבעד לזכרונות
המצליפים. יום הולדת במסעדה, פרחים אדומים, יין אדום, גופה
העירום מתעוות במיטתי, החיוך הראשון שלה שנבע מאושר ולא
ממבוכה, הפעמים שהשלמנו, בתי החולים.
היא עוברת לידי ואומרת משפט חרישי ומוחי ממאן לפענחו ולהעניק
לו משמעות. המילים נקלטות אחת אחת, אבל משמעותן חומקת ממני
כטיפות זעירות של טל. קיר בצבע ארגמן חוסם את מחשבותיי.
אני נזכר בחדרי העירום, ניילון על הרצפות, ואני צובע שלושה
ימים רצופים בלי הפסקה רק כדי להיות עסוק ולא לחשוב עליה.
ולבסוף מסיים, אוכל ונרדם ליומיים רצופים וריח חריף של צבע
באפי, בחדר עם שלושה קירות אפורים וקיר ארגמן אחד.
ארבעתנו נכנסים למעלית, אני מתנהל פנימה כהלום קרב. גיא מעיף
בי מבט מוכיח ואינטלקטואלי ולוחץ על הקומה ה- 49.
נסיעה ארוכה.
אני מביט בה: קומתה נמוכה אך זקופה, שערה אדום זהוב של שקיעה,
אסוף ברישול לפקעת רופפת, פניה קורנים, לבושה נראה כאילו נבחר
להתאים לאווירה ולעיצוב הבניין בו אנחנו נמצאים. כל מה שסביבה
נעלם. המילים שאמרה מתחילות לתפוס לעצמן משמעות ואני מתחיל
להבין את פשר המשפט שאמרה. משהו על געגועים, אהבה או זמן. "רק
עכשיו אני מבינה כמה התגעגעתי אלייך" או משפט דומה.
דמעות פורצות את דרכן ואני, חסר אונים כילד, נכנע להן. הן לא
מהססות, חסרות רחמים הן עושות בי כבשלהן ואני רק מנסה להמשיך
לעמוד. מבטי פוגש את המראה שתלויה על קיר המעלית. פני מעוותים
מבכי, כפני ליצן שצויר עליהם חיוך, שהופך אותם ליותר טיפשיים
ועצובים ממה שהיה לעיני כל. הבושה כובשת אותי ורחמים עצמיים
מחלחלים מאויר המעלית הקר לתוך עורי.
אני מסתכל בפניהם שלובשות שילוב של סלידה ורחמים, ואז אני
מישיר מבט אליה ורואה את מבטה. היא לא מרחמת. היא מבינה.
אולי זה חלום? אני מנסה להתעורר ולא מצליח, אבל זה לא אומר
כלום.