הדלת נפתחת באיטיות אל החושך...
רגל מהוססת פוסעת קדימה ואחריה עוד רגל.
מגששת בגסות אחרי מתג החשמל, כמעט דופקת על הקיר כמחכה לאיזה
נס משמיים שיגרום לאור להידלק.
מוצאת את מתג החשמל ולוחצת עליו.
החדר המאובק, מלא הזכרונות    מתמלא אור.
מתיישבת על הספה בסלון ובוהה אל עבר הדלת. אותה דלת שעליה
נדפקו כל כך הרבה דפיקות, בייחוד ביום ההוא, לפני שנה בדיוק,
כאשר כל כך רצתה להיות לבד.

חולצת את הנעליים, מעיפה את הגרביים לכל הכיוונים, עוברת לבהות
בכפות רגליה היחפות.
חושבת לעצמה כמה לבנות הן מרוב שסגרה אותן בנעליים הכבדות ולא
נתנה להן אוויר לנשימה.
נזכרת איך רצה איתן ביום ההוא בכל רחבי הבית; בהתחלה מהתרגשות
אחר כך מפחד, אולי גם מכאב.
מתקנת את עצמה במוחה - לא כאב אלא כעס.
כעס על האדם החשוב ביותר בחייה.

מתרוממת באיטיות מן הכורסה ונעה בחדר. כבר לא קלת רגליים
ועליזה. צעדיה כבדים כשל אישה מבוגרת. האבסורד הזה מעלה חיוך
על שפתיה: "אישה מבוגרת? אני?!" הרי רק בת 16, אמנם כבר לא
ילדה אבל בכל זאת...
את הילדות הזו היא כבר לא זוכרת, הכל נמחק ביום ההוא, לפני
שנה.

נכנסת לחדר השינה ומשתרעת על המיטה.
נזכרת איזו מיטה מפוארת היתה לה - הדובדבן שבקצפת בחדרה
המושלם. חושבת על היום ההוא בלילה, בו ישנה על הספה בסלון מפחד
להכנס לחדר השינה, שקבורים בו זכרונות נוראיים.

נזכרת איך פתחה לו את הדלת והזמינה אותו להכנס.
חושבת על השמלה חשופת הגב עם המחשוף שקנתה בחו"ל.
מזכירה לעצמה שזרקה אותה בגועל לאחר היום ההוא, איתו.
רוצה לשכוח איך פתתה אותו עם האור המעומעם, עם המוסיקה השקטה,
עם המבט... יודעת שהכל היה מושלם.
רוצה לשכוח איך השכיב אותה על הרצפה.
רוצה לשכוח איך מהר מאוד הפסיקה לשתף פעולה והחלה להאבק בו
בנסיון לקום.
רוצה מאוד לשכוח איך הוא לא וויתר.

מדליקה את הטלוויזיה, מתעכבת על איזה סרט הודי ישן ללא
כתוביות. מתרכזת בשחקנים ובביטויים המצחיקים שהם מוציאים
מהפה.
רוצה להיות כמוהם, רחוק מכאן.
מנסה לשכוח איך השאיר אותה בוכה במיטה היפה שלה מכוסה בשמיכה,
ראשה טמון עמוק בתוך הכרית, נחנק מבכי.
מנסה לשכוח איך בבית המשפט ישב שם ולא אמר מילה.
מנסה לשכוח איך השופט העיר לה, בחיוך קל, שבפעם הבאה רצוי
שתגיד 'לא' אם היא לא רוצה זיון.
מנסה לשכוח... אבל לא יכולה;
מסתכלת על קופסת הכדורים שלפניה. חושבת על אותו יום נורא לפני
שנה שלקחה אותם לפני שהוא בא כי היתה במחזור.
ממשיכה לבהות בקופסה, פותחת אותה לאט, כמהופנטת, לוקחת חופן
ובולעת.
עכשיו היא יכולה לשכוח...