ואתה אומר לי שריק לך בלב,
אתה אומר לי שבזמן האחרון, כל הזמן עצוב לך. שאתה נמצא במין
בדידות כזאת, ריקנות כזאת שצומחת בפנים. ואקום, ששואב אותך
מבפנים ומרוקן אותך מהכל. ממחשבות, מרגשות, ומותיר אותך מוכה
וזרוק בפינה (תמיד היית דרמטי כל כך...)
אז אני מביטה בך ואתה ממשיך לשתוק ורק ממלמל מדי פעם שאתה עצוב
מדי עכשיו ושאין לך כוח לדבר.
אני מבינה. אני מניחה..
ורק נותר לי לראות איך הפנים שלך נעשות צהובות כאלה ונפולות,
מתרוקנות מהבעה, מדם. אתה שקט לי מדי ככה.
אתה מספר לי שחסר לך משהו, בחדר, בדירה, בלב, בראש.
ואז הלכנו לישון ואני רק שכבתי בחושך והבטתי בך נרדם, נוחר
בשקט, נחירות ריקות, עצובות ובודדות. ואני רק שוכבת וחושבת על
הריקנות שלך. על הבדידות שלך. חושבת עליך חושב על כמה שרע לך.
כמה ריק, כמה שחסר, תוהה לעצמי אודות מה זה ריק, מה זאת
ריקנות, מה זאת בעצם בדידות ומה כל כך "לבד" לך. ממה הדיכאון
שלך עשוי ? על מה הוא מתבסס בעצם? מה זה אומר שחסר לך משהו?
האם זה כמו חדר עם כתובת על הקיר שכבר אין מי שיקרא אותה? האם
זה כשיש מלא חדרים שאין בהם איש? או המיטה שלי בחדר שאין בה אף
אחד כבר? האם זו ארוחת צהריים שאף אחד לא בא אליה?
שבת שאף אחד לא רוצה להשאר בה? האם זה ארון בגדים שאין בו כלום
חוץ מכמה ספרים ובושם שמישהו שחי שם פעם שכח? האם זה מטבח קטן
שפתאום יש בו המון כוסות נקיות כי אין מי שישתה בהן? מאפרה
ריקה? תחתונים נקיות?
האם זו השמיכה שלך שמונחת לי ברישול על המיטה-מזרון ופתאום לא
שייכת כי אתה לא שוכב מתחתיה מכוסה טוב-טוב ומחכה לי שאני אבוא
לישון מתחתיה גם כן?
אולי זו מה שהיא הריקנות. האיומה, כמו שאתה פעם מלמלת לי שיש
לך בפנים. בלב. אולי זה הדיכאון הנוראי שתמיד תהיתי מהו, מה
עופף אותך לפעמים ולוקח אותך ממני ואפילו לכמה רגעים.
אולי.



פברואר 00' - עבר הרבה זמן מאז.