היא יושבת בחדרה על המיטה, בוהה באור החלוש המזדחל לאיטו לתוך
החדר מבעד לחלון הזכוכית המלוכלך, כבר ימים שלא ישנה. לא יכולה
לנתק את עצמה מן המחשבות, הכל לא הולך.

העיניים נסגרות, השינה מתקרבת, אולי סוף סוף תזכה למנוחה, מוחה
כבר עייף מן המחשבות. מרכזת את מחשבותיה בכמיהתה לשינה, מקווה
בכל מאודה להשיג את רצונה וככל שמנסה יותר, מתעוררת.

שוב בוהה בכתם הלכלוך על החלון. אור השמש מתחזק - עוד יום
מתחיל בכתום ואדום. כבר מזמן התייאשה מהבינוניות של החייים,
מהיומיומיות הנוראית והרגילה, תוהה האם יבוא יום בו תגלה משהו
חדש, עניין בחיים - כמו שהבטיחו לה, לחיות חיים מרגשים שבהם
תעשה את כל מה שתרצה. ובינתיים? עומדת במקום.

מחליטה לקום - התחלה אמיצה בהתחשב בכך שלא קמה מהמיטה כבר
ימים. שוקלת מה יהיה הדבר הראשון שתעשה בחייה החדשים - החיים
שאחרי המיטה. החליטה שתעשה קפה, התחלה טובה לדף חדש ובכל מקרה
לא משהו מסובך בשביל התחלה, הפעם לא תפשל.

היא קמה מלאה במוטיבצה, מזנקת קדימה מלאה בכוחות חדשים
שמפתיעים אפילו אותה, השרירים מתמתחים, כאילו רק חיכו
להזדמנות, רצה אל המטבח ומתרכזת בפעולות הכנת הקפה.

במסדרון פוגשת את אביה. הוא כבר מודאג. היא לא סיפרה לו, הוא
רק ראה אותה - עייפה ולא מרוכזת - התחיל כבר לדאוג, אולי היא
משתמשת בסמים, אולי בדיכאון? שאל לשלומה בקול חושש ודק, כאילו
ציפה לתשובה מפחידה.

כוחה אוזל במהירות, הפגישה המפתיעה במסדרון קילקלה לה את
המוטיבציה. פתרה את אביה ב"בסדר" קטן ומרגיע והמשיכה בדרכה
למטבח, מונעת מכוח האינרציה בלבד, הרצון להתחיל פרק חדש התחלף
פתאומית בכמיהה מחודשת למיטה.

מגיעה למטבח ולוחצת על הקומקום, ממתינה. כמה נצחים חולפים בעוד
היא ממתינה למים שירתחו. מחליטה לוותר, מדדה באיטיות חזרה
למיטתה. נכנסת לחדר. אור הבוקר בוהק בעוצמה וחודר את החלון
המלוכלך, כלכך בוהק. מטהר. מסתכלת החוצה אל הבוקר הצונן. השמש
צורבת בעינה כתם שחור שמלווה אותה כאשר מסתכלת על החדר, בוחנת
את מקומו של כל חפץ.

כבר הרבה זמן שלא סדרה את חפציה, כאילו חיכתה לאיזה סימן לעשות
סדר, בחיים. המון שטויות זרוקות על הרהיטים בחדר. מזכרות מעברה
הרחוק, מהילדות. החדר כולו כמו כלא של זכרונות שונים ומשונים.
רצון עז להתרחק ממלא אותה עד מעבר ליכולותה להכיל, מרגישה
כאילו היא עומדת להתפוצץ, חייבת לפרוק מהרגשות שמעמיסים עליה
עד כאב.

רצתה לצעוק, שחררה יבבה לאויר החדר והרגישה בהקלה עצומה. היססה
לרגע ואז צרחה. צורחת את נשמתה לעולם, משחררת רגשות, כעסים,
תסכולים ואכזבות בצורת קול. דמעות מתחילות זולגות על לחייה
וגרונה מתחיל לכאוב, אבל עדיין לא הייתה ריקה, ממשיכה לצרוח
בכל כוחה, כאילו נשבר איזה מחסום בגופה, לא יודעת אם בוכה מעצב
וכאב או מהתרגשות.

נשיפה אחרונה, קמצוץ אחרון של אויר עוזב את גרונה והיא משתתקת.
ריקה.

בפעם הראשונה בחייה, היא מרגישה חופשיה.