יום אחד חיים פיהק... אחד מהפיהוקים הגדולים האלה שנמשכים
לפחות איזה עשר שניות. אך שהפיהוק הזה נמשך יותר זמן. ולפתע
אוזניו של חיים נפתחו.
זה היה קצת מוזר, הרי חיים לא היה בשום טיול או טיסה בזמן
האחרון. אך הקטע המוזר יותר היה שהוא יצא מחוץ לביתו.
הוא עבר ליד אדם גדול ומשופם, שסחב שקיות בידו, שחיים עבר ליד
האיש הוא לפתע שמע-
"אני חייב להגיע הביתה בזמן, אישתי תהרוג אותי". הוא הסתכל על
האיש ושפתיו לא זזו. חיים המשיך ללכת ועבר ליד אישה ברונטית
שנראתה טוב להפליא, והסתכל עליה, לפתע שמע-
"נמאס מהחרמנים האלה שמסתכלים עליי".
חיים עמד דומם. הוא הבין. היה לא את הכוח לקרוא מחשבות של
אנשים. מה שיכול להיות מאוד נחמד. אם אתה יכול לשלוט בזה.
חיים הלך ברחוב ושמע מחשבות בכל מקום, כבר נעשה לו כאב ראש מכל
המחשבות האלה. שלפתע הוא עבר ליד בית קברות.
האנשים שעברו שם. חיים שמע את המחשבות שלהם ושקע בדיכאון עמוק.
הוא שמע דברים שלא רצה לשמוע. דברים עצובים ונוראים. בעיות
כלכליות. בנים מתים.
הוא התחיל לרוץ, הוא לא רצה לשמוע יותר, בזמן הריצה, הבזקי
מחשבות עלו במוחו, מה שגרם לעוד כאב ראש להיווצר.
שלפתע הוא נתקל בעמוד ונפל ארצה.
שהוא התעורר הוא ראה אנשים רוכנים סביבו.
"מה קרה? הכל בסדר איתך?" שאל אחד האנשים את חיים, וחשב לעצמו
"כאילו שבאמת אכפת לי". חיים קם בקפיצה והסתכל סביבו בעיינים
קפואות.
הוא שמע מחשבות של פחד, של אימה, חיים רץ מהמקום הזה.
שוב הבזקי מחשבות.... שוב כאב ראש.
"שקט!!!" צעק חיים.
הוא נעצר והתנשף, ושמע מחשבות של אנשים עוברים לידו.
מחשבה אחת תפסה אותו, מחשבה של חולה סרטן. הרופא אמר לו שלא
נשאר לו הרבה זמן לחיות. החולה חשב מחשבות התאבדות ומחשבות
עצובות ומשאפשר לדמיין.
חיים התרחק מהר מהמקום. שוב רעש, אין שקט.
הוא ידע מה צריך לעשות.
חיים רץ לביתו ועלה במדרגות, הוא נעצר ליד החדר של אחיו התינוק
ושמע את המחשבות התמימות והיפות של התינוק.
הוא רץ לחדר השינה שלו לקח חגורה ותלה את עצמו מהתקרה.
סוף סוף קצת שקט.