אני שוכב על הרצפה. כולי מדמם. המעיים כבר בחוץ. ואני שומע
אותו מתקרב. הסכין כבר עמוק בפנים. אמא ואבא מתקרבים.
"היי", אני אומר לעצמי בקול מופתע כמעט.
"אולי יהיה בסדר אחרי הכל..."
"עופר, הכל בסדר?" הם שואלים,
"אתה נראה קצת חיוור. זה לא מתאים לך".
אני מגחך באכזבה. "כלום לא השתנה", ממלמל.
"אמרת משהו עופר? אולי אתה רעב? אולי אתה רוצה לראות רופא? זו
לא שאלה בכלל, אנחנו הולכים, קדימה. נו, אתה רוצה להבריא או
לא??". שתקתי.
הלכנו לרופא, הוא אמר שהכל בסדר. הסי. טי. יצא טוב, "העיקר
הבריאות" אמרה אמא בבטחה. "תדע לך עופר, הדבר הכי חשוב לנו זה
הבריאות שלך". צחקתי בבכי.
"עופר, ישר למיטה" ביקש אבא בקול עמוק. "אל תדאג", השבתי, "לא
חשבתי אחרת". "אבל קודם להתקלח. אתה יודע, מקלחת מדי פעם
בשבילך לא תזיק", עוד קש על גבי השבור. צעדתי במסדרון, נחבט
בקיר פעם אחר פעם, והדם נמרח על הקירות. המים שטפו את הדם
הניגר מקרביי, אך לא הפסיקוהו.
יצאתי. בשארית כוחותיי, זחלתי למיטה. שניהם עומדים בכניסה.
"אני אוהב... דיי! רק צרות הן מביאות לך!" הפסיקה אותי אמא.
"אמא שלך צודקת", רטן אבא. "אבל אני אוהב... טוב, מספיק. למיטה
ודיי!".
אותו לילה נפחתי את נשמתי. אמן.