האדם חיי במשך לפחות 80 שנה או יותר, את הדבר שנקרא - חיים.
הוא נולד, נושם, משחק, צועק, לומד, גדל, צוחק, בוכה, כועס,
מתלהב, מלמד, מתנשק, מתחתן, מביא ילדים לעולם, עובד, מזדקן וזה
עוד לא הכול.
האדם עושה את כל הדברים הללו ולכל דבר יש מטרה, או שהם קרו בשל
משהו:
הוא נולד ונושם כדי לחיות.
הוא משחק כי הוא עוד ילד.
הוא צועק כי הוא עצבני.
הוא לומד כדי להגיע לשאיפות גדולות.
הוא צוחק כי הוא שמח.
הוא בוכה כי הוא עצוב.
הוא כועס בגלל מישהו או משהו.
הוא מתלהב כי הוא קיבל ציון טוב או מתנה.
הוא מתנשק כדי להביע את אהבתו אל אהובתו.
הוא מתחתן כדי להיות איתה כל החיים.
הוא מביא ילדים לעולם כי זו דרך הטבע.
הוא מלמד את ילדיו כדי שיהיו טובים.
הוא עובד כדי לפרנס את משפחתו.
הוא מזדקן כי זהו סימן של סוף.
ויש עוד הרבה דברים ולהכל מטרות.
לאחר כל השנים שעבד, טרח והתאמץ מגיע סימן של סוף - הזיקנה.
חייו הקצרים עוברים מול עיניו רגעים קצרים לפני המוות.
הוא פתאום נזכר בהיותו ילד ובמתנות שקיבל, הציונים הטובים.
או שהוא נזכר במכות החזקות מהוריו, ההתעללות של אביו באמו.
אך במהרה הכול עובר, והוא חוזר למציאות הקשה, בה הוא שוכב
במיטה ומסביבו,בדיוק כמו שנולד, עומדים כל בני המשפחה - האישה
/ בעל, הילדים, הדודים, הנכדים, האחיינים וכל מי שנשאר בחיים.
עומדים מסביבו ומביטים בו בפנים חיוורות, כל כך עצובים, לא
רוצים שילך, אך זו אינה בחירה שלו, הרי כל מה שרצה לעשות -
עשה.
הוא כל כך עצוב שנגמר, וצריך לעזוב והוא גם דואג ושואל:
איך זה יגמר?
מי יהיה לידי?
האם באמת יש גן עדן?
האם באמת יש גיהינום?
האם באמת הספקתי הכול?
האם אראה בעבר השני חברים, אחים, את הורי, סבא וסבתא?
האם כל הסיפורים על החיים אחרי המוות נכונים?
האם אזכה לחזור בגלגול חדש באותה דת או דת אחרת, אותו מין או
מין אחר, אותו צבע עור, אולי אני אחזור כחיה?
אכן ישנם הרבה שאלות והרשימה הינה ארוכה...
אז הוא נולד - גדל - מזדקן - ומת.
חייו עברו במהרה והוא כלל וכלל לא שם לב.
כעת הגיעו משפחתו, חברים וכל האנשים שהכירוהו במשך חייהם.
והם עצובים ובוכים, כולם, נפל להם חלק מהלב, נשבר.
כל חייהם הם ראו שדה של פרחים צבעונים וכעת אחד הפך לשחור
ונבל.
אך הם יודעים שלא ניתן להחזיר אחורה את הגלגל.
הם הולכים בהלוויה, לבנים חותכים את החולצה, וכולם הולכים אחרי
הקבר, אותו נושאים כמה אנשים, והם הולכים, זועקים ובוכים:
למה? למה זה קרה? למה עכשיו? למה אותו?
אז זה נכון כשהם אומרים שלא הכול הוגן בחיים או שלא משנה מה,
תמיד יגיע הסוף וזה קורה לכולם, הוא לא האדם הראשון.
הם יושבים שבעה ומתאבלים, נזכרים באותו אדם בדברים טובים
ומצחיקים.
אינם רוצים למחוק את זכרונו, מראהו ונפשו מהם.
וכעת בזמן שהם יושבים ומתאבלים, ישנה נשמה בודדה שאינה יודעת
לאיזה כיוון ללכת, מה לעשות עם עצמה, היא קצת מבולבלת, היא
צריכה זמן.
בהתחלה כשמתה היא ראתה אור גדול היא נכנסה דרכו והגיעה למקום
זה, ומכאן היא לא יודעת לאן עכשיו.
היא מסתכלת ימינה, היא מסתכלת שמאלה, היא מסתכלת ישר ומסתכלת
אחורה, פתאום מסתכלת למטה ומבינה שהיא יכולה לעוף.
אז היא עפה רחוק מחפשת מקומות מוכרים ולא מוצאת.
היא רואה עוד מלא נשמות שעפות. ומן כוכב, דומה במקצת לכוכב
ארץ, ממנו באה, עם דירות, מיטות ועוד הרבה.
היא מנסה לדבר ופתאום מגלה שהיא יודעת את כל השפות.
היא רואה עוד הרבה נשמות וכולן דומות, אין הבדל בין המינים או
צבע עור, כולם דומים, אין שוני, אין רציחות , אין איומים.
היא שואלת את אחת הנשמות שעפות מולה:
"מה זה המקום הזה, לאן הגעתי?"
וזו עונה לה:
"הירגעי, כרגע עברת את שלב החיים, כאדם, כבן תמותה, השלב
הראשון לפני השלב השני."
הנשמה שואלת שנית:
מה זה המקום הזה, האם אני יכולה לראות את משפחתי?"
וזו עונה לה שנית:
"לא, אינך יכולה לראות את משפחתך שחיה כרגע, אבל את יכולה
לראות את האנשים שמתו, כאן במקום הזה אין גזע, אין מין, כולם
אותו דבר."
שוב שאלה הנשמה הבודדה:
"בבקשה, עני לי , לאן הגעתי?"
והנשמה השנייה ענתה:
"ברוכה הבאה לעבר השני, החלק השני מדרכו של אלוהים והטבע,
ברוכה הבאה לחיים אחרי המוות, ברוכה הבאה אל ארץ הנשמות
האבודות."