רחל האמינה. רחל האמינה בה' , האמינה בגאולה ויותר מכל האמינה
בעם ישראל . כשהיא הייתה קטנה היה לה את זוג העיניים הכי
נוצצות שנראו מעולם, כה נוצצות שאם היית מביט בהן ישירות היית
לבטח מסתנוור , אבל עם ההתבגרות , הצבא , העבודה , והמצב ,
הניצוץ שהיה שם פעם הלך ונעלם...

הוא ישב במיטה שלו ובכה . נראה כאילו הוא שפך את כל נשמתו אל
ידיו המתפללות . גם בעת שישב בכה נראה הזקן כאיש גבוה ומרשים
ביותר. שיערו היו מלוכלך ומפוזר ולמרות שהוא היה לבוש כולו
סחבות הוא עדיין נראה מכובד . ועיניו , אותם עיניים שדמעות לא
הפסיקו להישפך מהן , היו תכולות שכאלו שאם הבטת עמוק היית יכול
לטבוע אל תוך ים של עצבות מהולה בתקווה. רחל התקרבה אליו
בזהירות , הניחה את ידה על גבו בניסיון להרגיעו והתיישבה על
הכסא המיועד בדרך כלל למשפחתו של החולה .  זה נראה כאילו שהזקן
בכה שעות, עד שלבסוף נרגע ופנה לעברה של רחל , " ימים קשים ,
נכון ?" , שאל כבהתחלה לשיחה טיפוסית של ישראלים כאשר כל אחד
מתייפח על כמה נורא המצב . " כן ...", נאנחה רחל , " אבל לא
נורא , עוד יבואו ימי המשיח בעזרת השם, עוד יבואו..". " ימות
משיח ?!? איזה ימות משיח ?? . אני כבר השביעי את יודעת ?
השביעי " , הזקן מחה דמעותיו קם מהמיטה והחל להסתובב בחדר. "
המה השביעי ? " , שאלה רחל .הזקן התעלם והמשיך בדבריו, "
הראשון נדרס , חצי שעה אחרי שנקרא למשימה הוא פשוט חצה את
הכביש ונדרס. הבחור המסכן נשם את נשימתו הראשונה מאוויר ארץ
הקודש כאשר נהג שיכור הגיע משום מקום ופשוט רמס אותו, אפילו לא
הסתובב לראות מה שלומו , שלא לדבר על לעזור לו " , דמעות נראה
שוב בעיניו הגדולות של הזקן ," הוא פשוט המשיך לנסוע כאילו
כלום לא קרה " .  " ד"ר שוורץ , ד"ר שוורץ לטראומה חמש", אבל
רחל לא שמעה , היא נשבתה בדמותו של הזקן אשר התהלך בחדר בחיפוש
אחר תשובה . " השלישית , אוי השלישית " , התייפח הזקן , " כמה
שהיא הייתה יפה , עיניה זהרו באור של אלפי יהלומים ועורה היה
חלק כמשי. היא הסתובבה בעיר העתיקה בחיפוש אחר טוב שיהיה לה
כעזר לנגדה . באחת הסמטאות תפסו אותה זוג יהודים שלא הושפעו
מברק עיניה. שיהודי יאנוס יהודי ? האם זהו גורלו של עם ישראל
?!". הוא פנה לחלון והביט אל הרחוב שמתחת , מול בית החולים
שיחקו חבורת ילדים בכדור. לרחל היו מיליון שאלות לשאול את הזקן
אבל היא הייתה משותקת . כל מילה שיצאה מפיו נראתה כמובנת
מאיליו ונספגה היישר אל תודעתה של רחל. " והזה שלפניי , הוא
היה הקרוב ביותר . עוד שנייה והוא היה על הבמה, המיקרופון מולו
וכרזות ה-"הנה הוא מגיע . יום חמישי ב8:00 באצטדיון מלחה, בואו
בהמוניכם" יהיו פרושות מאחוריו במלוא תפאורתם. הוא יצא אל הבמה
הראשית והביט בעיניו הכובשות אל עבר הקהל . קהל של כיסאות
ריקים . כל כך קרוב הוא היה להצלת העם , אך גם הוא נכשל . הוא
קרע על בירכיו , הצמיד ידיו , הביט מעלה והתנצל . לאחר מכן
נשכב ומת ". הזקן הסתובב מן החלון והביט ברחל שרק חיכתה  למילה
הבאה שתצא מפיו . בענייה החל להידלק אותו ניצוץ ישן . " לאנשים
היום אין סבלנות לכלום , את מבינה?", הוא התיישב מולה והחל
לדבר אליה ישירות , " פעם הכל היה הרבה יותר פשוט . בן אדם היה
פשוט מגיע ומתחיל לדבר בכיכר העיר ותוך יום יומיים מאות אנשים
היו כבר צועדים אחריו בדרך הנכונה, הדרך לגאולה " . רחל יצאה
מההלם , היא הביטה בעיניו העצובות של הזקן ושאלה :" ומה איתך ?
מדוע שאתה לא תביא את הגאולה ?" ,הזקן חייך חיוך לא אופייני
ונאנח , זאת השאלה שהוא חיכה לה . " אני ? אני את שואלת. אני
כבר זקן , ועם ישראל צעיר לי . 3000 שנה הייתי פה בארץ , יושב
ומחכה שהקדוש ברוך הוא יזמן אותי למלאכה , ראיתי פה מרידות ,
הגליות , כיבושים , כאב וסבל ורק חלמתי שיום אחד יגיע תורי
להנהיג את העם כדי שאוכל להציל אותו .אך אלוהים פועל בדרכים
נסתרות ועכשיו שסוף סוף הגיע הרגע שלי התפקיד שלי בדרך הנכונה
יהיה שונה . אני כבר זקן וחלש ואני לא מכיר את הארץ כבר , לא
מכיר את האנשים ", הוא אחז בידיה של רחל והביט עמוק עמוק
בעיניה , עמוק אל תוך הכשרון החבוי בתוכה , עמוק אל תוך האהבה
הגדולה שבתוכה , עמוק אל תוך הנשמה הטהורה שלה .    " את רחל ,
את המשיח האמיתי . את תביאי לעם ישראל את הגאולה , את ולא אחר.
עכשיו אני יודע שהמטרה שלי בחיים הייתה את , עכשיו אני שלם .
אני לא המשיח השביעי אלא רק השליח , השליח השביעי מתוך שבעה
שהיו אמורים להכין את העולם אליך . וגם אם נכשלנו , את תצליחי
. את המשיח האמיתי רחל ...", עיניה של רחל נצצו באורם של
מיליון יהלומים . היא לא שאלה למה , או איך , כי עיניו כבר
סיפרו לה היא רק התקרבה אליו וחיבקה אותו . הוא  עזב את ידיה
והלך למיטתו . הוא נשכב על המיטה בשלווה , ועצם עיניו , יותר
כבר לא יבכה . רחל נשקה למצחו של השליח ויצאה מן החדר לעבר
המסדרון . במסדרון ישבה לה אם שכולה ובכתה על בנה שזה עתה נפטר
מפצעיו . רחל עצרה , רכנה לעבר האם ולחשה באוזנה : " עוד מעט
אמא , עוד מעט " , האם הפסיקה לבכות , קמה והלכה לנחם את שאר
המשפחה . על פני ניכרה הבעה שכזאת ששיקפה את ההבנה הפתאומית
שניתנה לה . רחל המשיכה לצעוד במסדרון אל עבר דלת בית החולים.
מאחורי הדלת חיכה לה העם , מתפלל ומקווה שהניצוץ בעיניה הוא
שיוביל אותם אל האושר .