"בני!! האיש של הפרחים התקשר?", שמעתי קול דק קורה לי מלמטה.
היה זה קולה של סבתא, היא בדיוק עברה על החשבונות שלה. אף אחד
לא יודע בת כמה סבתא בדיוק, אבל כולם יודעים ששתי מלחמות עולם
היא כבר עברה. למרות גילה המופלג, סבתא עדיין בכושר. היא חולה
לעיתים רחוקות, לא זקוקה לכיסא גלגלים, והולכת כל בוקר 2 ק"מ
בשדה שליד הבית.
"לא!", עניתי לה, "וסבתא, בבקשה אל תפריעי, אני מנסה לכתוב פה
את הביוגרפיה שלך..כמו שהבטחתי, ודנה עוזרת לי", הוספתי.
"מספיק עם הסיפורים שלך!", סבתא צעקה בשנית, "בוא ועזור לי עם
החשבונות, אתה יודע שאני לא מסתדרת בלעדייך". התעלמתי מהמשפט
האחרון. "אל תתייחסי אליה", אמרתי לדנה, חברתי מזה 3 שנים,
שישבה לידי, "היא לא תמיד ככה, רק לפעמים". ניכר היה בפניה של
דנה, שהיא וסבתא לא כל כך מסתדרות.

             

כשהייתי קטן, פעם בשנתיים היה בבית סיפרנו "יום-עבודה", ביום
העבודה כל תלמיד היה בא עם אביו או אמו, שיציגו בפני שאר
התלמידים את עבודתם. הבעיה לי הייתה, שהוריי היו מובטלים, או
כמו שהם אמרו לי להגיד- "בין עבודות", ולכן הם לא יכלו להגיע
לבית הספר דווקא ביום העבודה. התעצבתי מאד כשהבנתי ששוב אצטרך
להגיע ליום העבודה לבדי, ושוב כולם יצחקו עליי. למזלי, כ- 5
חודשים לפני יום העבודה הגיעה אלינו לבית אורחת, אני קראתי לה
סבתא. סבתא טובה הייתה זקנה וסנילית, אבל היא נראתה טוב לגילה.
היא לא הייתה חביבה כשאר הסבתות שהכרתי, אבל היא הייתה בשלנית
מעולה, הכי מעולה שהכרתי. אמא אמרה שסבתא טובה יכולה לבוא לבית
הספר, ולהציג עצמה כשפית, ואולי גם להביא כמה מן המטעמים שלה,
על מנת להראות לילדים שלי, יש את הסבתא הכי טובה.למרות שסבתא
טובה לא באמת שפית מקצועית, אני שמחתי.
כשיום העבודה הגיע, ידעתי שלשם שינוי, גם אני אוכל להתגאות
באחד מבני משפחתי. נסעתי עם סבתא אל בית הספר בשעה 7:55, 5
דקות לפני הצלצול לתחילת הלימודים. המכונית של סבתא הייתה
גדולה ומרווחת, היא הייתה מרופדת בעור שחור ורך, ולוח המחוונים
נצץ בכל מיני אורות. כמעט ולא הספקנו להגיע לבית הספר כשנשמע
הצלצול. סבתא הגבירה את המהירות, והגענו לבית הספר בדיוק בזמן
לצלצול.
יצאתי מהמכונית, וסבתא אמרה לי להיכנס לבית הספר, בזמן שהיא
מטפלת בכמה עניינים. אני נכנסתי לבית הספר בהרגשה טובה, הרגשה
שאין לכל אחד בכל יום, הרגשה של גאווה, שסף סוף אזכה גם אני
לקצת שמחה, במשפחה המתפוררת בה אני חי. הגעתי לכיתה יחד עם
המורה, ולאחר שזאתי הקריאה שמות, נכנס אבא של אחד מהתלמידים.
הוא היה גבוה, שחום, ולבש מדים תכולים, מדים של שוטר. תמיד
רציתי להיות שוטר...עד לפני כמה ימים. מאז יום חמישי, החלום
הגדול החדש לי הוא להיות כמו סבתא, שף. אני רוצה להיות שף
מכובד שמכין אוכל למלכים ונשיאים. אומנם סבתא לא מכינה אוכל
לנשיא, אבל זה רק כי היא כזאת צנועה, הרי ברור שהיא יכולה
להפוך למלכת השפים בתוך שבועות אחדים. לא בדיוק הקשבתי למה
שהשוטר אמר, הייתי עסוק מדי בלחלום על אימפריית המסעדות שתהיה
לי, כשאהיה גדול.

ככה עברו הדקות, אמהות ואבות נכנסו ויצאו, ואני- אני חלמתי על
סבתא. ידעתי שבעוד מספר דקות סבתא תכנס לכיתה ותסחף את כולם עם
הכריזמה שלה. ואז, כולם ידעו שלי יש את הסבתא הכי מוכשרת אי
פעם!
לבסוף, הגיע תורי, תורה של סבתא. הסתכלתי על הדלת וחיכיתי
לסבתא, אבל היא לא נכנסה. התלמידים החלו להתלחש ולהרעיש,
והמורה הראתה סימנים של חוסר סבלנות. לבסוף המורה קמה מכיסאה
ושאלה אותי אם תורה של סבתי עכשיו, ולמה היא עדיין לא הגיעה.
לא היו לי תשובות, הייתי עצוב מדי, מאוכזב מדי בשביל לחשוב על
משהו אחר, חוץ מסבתא. בסוף היום יצאתי מבית הספר בהרגשה רעה,
ההרגשה הכי רעה שיכולה להיות למישהו. כשהגעתי הבייתה, אמא
מיהרה להסביר לי שלסבתא היו כמה סידורים דחופים בעבודה, ולולא
הייתה הולכת, היא הייתה מפסידה הרבה כסף. לא הסתפקתי בתשובתה
של אמא, והתחלתי לשאול אותה יותר שאלות על סבתא, על עבודתה
האמיתית אותה סבתא הקפידה להסתיר. שאלתי את אמא למה סבתא לא
גרה עם סבא, השאלה נראתה לי הגיונית, אבל אמא ניסתה להתחמק.
אמא הסבירה לי, שסבא וסבתא נפרדו, כי הם כבר לא הסתדרו ביחד,
והאהבה שלהם נגמרה. שאלתי את אמא איפה סבא גר, וגם הפעם נראתה
אמא כאילו היא מסתירה ממני משהו. היא הסבירה שסבא נעלם בדרך
מסתורית בדיוק לאחר שהוא וסבתא טובה נפרדו, אבל היא לא יודעת
מדוע. אמא לא מספרת לי הכל, כי אחרי הכל היא לא שקרנית כל כך
טובה. החלטתי ללכת לגלות בעצמי מהו סודה של סבתא, ולמה אמא כל
הזמן מתחמקת מתשובות ישירות. החלטתי להיכנס לחדר של סבתא, דבר
שלא היה קשה במיוחד מאחר שהמפתח היה בחור המנעול. נכנסתי לחדר
והדלקתי את האור. המנורה שבתקרה הייתה חלשה, לכן החדר נראה
כאילו תחת ערפל. מגירה שחורה מעץ מלא משכה את מבטי, עד היום
אני לא יודע מדוע דווקא פתחתי את המגירה הזאת. המגירה הייתה
חשוכה ומלאה בניירות. על הניירות היו רשומים שמות רבים,
מספרים, ומספרי טלפון. קופסא שחורה משכה את עיניי, ואני החלטתי
לגלות מה יש בתוכה, הייתה בי הרגשה שסבתא טמנה את סודה בקופסא
השחורה. בתוך הקופסא מצאתי כ- 20 עצמים קטנים ממתכת בצבע זהב,
היה להם ראש מעט מחודד, ובתחתיתם השטוחה ראיתי כמה מספרים. לא
שמתי לב שבזמן שבחנתי את העצמים המוזרים, סבתא עמדה מאחורי.
היא הניחה את כף ידה המצומקת על כתפי, ואני מרוב בהלה כמעט
וניתרתי באוויר. הסתובבתי וראיתי את סבתא עומדת מולי. היא
שאלה: "בני, מה אתה מחפש בחדר שלי?", לא הייתה לי תשובה. סבתא
כנראה הבחינה במגירה הפתוחה, ומבלי ששאלתי היא אמרה: "אתה רוצה
לדעת מה הם הדברים הזהובים האלה?" פחדתי להשיב לה, ובמקום זה
פשוט הנהנתי. שבתא הסבירה: "הדברים הללו מביאים לי הרבה כסף
והרבה מזל. בעזרתם, סבתא מרוויחה את הכסף בו היא קנתה את
המכונית בה נסעת היום. אהה ודרך אגב...אני מצטערת שלא הגעתי
היום לכיתה. עכשיו בוא, בוא ואכין לה אורז עם עגבניות כמו שאתה
אוהב." סבתא יצאה מהחדר, ואני, אחריה כמובן.

דנה יעזבה את החדר, היא אמרה שהיא הולכת לקנות קצת סיגריות.
חייכתי אליה. לאחר דקה סבתא עלתה אל חדרי, בצעדים קטנים
ואיטיים, אך החלטיים. "נו..", היא אמרה, "הפוסטמה הלכה? ".
הסתכלתי על סבתא במבט חד, "לא משנה, הכנתי לך אורז ועגבניות,
כמו שאתה אוהב", היא אמרה.
"תודה סבתא, את הכי הכי בעולם!", השבתי. " ודרך אגב סבתא, האיש
של הרובים התקשר, הוא אמר שהמשלוח של ה M-16  יגיע מחר, והוא
מצטער על העיכוב". סבתא הנהנה. "יופי, עכשיו בוא ועזור לי
להתכונן לקראת הערב, יש לי עבודה קטנה לבצע". חייכתי אל סבתא,
ופזלתי הצידה אל המגירה הפתוחה, אל עבר עצם זהוב עם ראש מחודד
ובסיס שטוח, אותו כדור של רובה-צלפים שגנבתי ממגירתה של סבתא
כשהייתי קטן. סבתא חייכה אליי ויצאה מהחדר. ואני אחריה ,כמובן.